צביעות דתית ופער תהומי בין טקסיות חיצונית לבין שחיתות פנימית עומדים במוקד נבואת זעם זו.
המילים הַמִּתְקַדְּשִׁ֨ים וְהַמִּֽטַּהֲרִ֜ים מתארות אנשים המזמנים ומכינים זה את זה לעבוד עבודה זרה [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון]. עם זאת, הצורה הדקדוקית של מילים אלו מצביעה על כך שהם רק מראים את עצמם כקדושים וטהורים כלפי חוץ, בעוד שפנימיותם ומעשיהם מטונפים [רד"ק, מלבי"ם, אבן עזרא]. הם פונים אֶל־הַגַּנּ֗וֹת, מקומות שבהם זרעו ירקות והעמידו פסלים [רש"י], או אל בריכות המים שניצבו שם לשם היטהרות [רד"ק].
הביטוי אַחַ֤ר (אחד) [אַחַת֙] בַּתָּ֔וֶךְ זכה למגוון פירושים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לתהליך מסודר שבו סיעה אחר סיעה נכנסת אל מרכז הגינה, שם ניצבת העבודה הזרה. מנגד, יש המפרשים שהם היו מקיפים וסובבים עץ אשרה או פסל שעמד באמצע [אבן עזרא, מלבי"ם], או שהיו מיטהרים בחצר אחד לאחד [שד"ל]. הכתיב והקרי בפסוק, בו המילה נכתבת אחד ונקראת אחת, מוסברים בכך שהם מתייחסים למעיין שהוא לשון זכר ולבריכה שהיא לשון נקבה [רד"ק], או לעץ האשרה שהוא עץ בלשון זכר אך נקרא אשרה בלשון נקבה [אבן עזרא].
שיא הגיחוך והסתירה הפנימית מוצג במילים אֹֽכְלֵי֙ בְּשַׂ֣ר הַחֲזִ֔יר וְהַשֶּׁ֖קֶץ וְהָעַכְבָּ֑ר. לאחר שהיטהרו בקפדנות, הם ניגשים לאכול בשר טמא, עכברים, ושקצים, שהוא שם כולל לכל סוגי השרצים [אבן עזרא, שד"ל, מצודת ציון]. זווית רעיונית מרתקת מסבירה את אזכור השקצים דווקא כאן, על פי המדרש שקצים ורמשים נבראו בעולם ללא צורך נראה לעין, כדי לעורר את רחמי ה' על בני האדם החוטאים מתוך קל וחומר, שאם ה' מקיים שקצים חסרי תועלת, ודאי שיקיים בני אדם. אך ברגע שאנשים אוכלים את השקצים, הם הופכים אותם לבעלי תועלת, ובכך שומטים את בסיס הרחמים מעל עצמם [נחל שורק, צוארי שלל, חומת אנך].
זהותם של החוטאים שנויה במחלוקת. יש הסבורים כי מדובר בבני ישראל שחטאו [מצודת דוד]. אחרים מזהים כאן אומות אחרות, כדוגמת הפרסים, שהיו ידועים ברחיצותיהם המרובות אך במעשיהם המכוערים [רד"ק]. גישה נוספת מייחסת זאת לישמעאלים, המקפידים על טהרה וטבילה, בונים את בתי תפילתם בגנים, ומצפים לגמול גופני בגן עדן, יחד עם הנוצרים האוכלים בשר חזיר [אברבנאל, אהבת יהונתן, צאינה וראינה].
בסופו של דבר, עונשם של כל אלה מובטח במילים יַחְדָּ֥ו יָסֻ֖פוּ, כולם יחד יכלו ויאבדו מן העולם [מצודת ציון, שטיינזלץ], ויש הממקמים כליון זה באחרית הימים, במלחמת גוג ומגוג [רד"ק, אברבנאל].