חזון הנבואה נחתם בתמונה דרמטית המציגה ניגוד נצחי: בעוד המאמינים מתקבצים לירושלים לעבוד את ה׳, שרידי הרשעים ניצבים כאנדרטה עולמית של צדק אלוהי וקלון.
כאשר באי עולם יעלו לירושלים כדי להשתחוות לפני ה׳, הם וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמבקרים יצאו אל מחוץ לירושלים, אל עמק יהושפט או לגיא בן הינום, כדי להתבונן בגופות ההרוגים. פגרים אלו מזוהים בעיקר עם מחנה גוג ומגוג, אשר מרדו בה׳ וביקשו להגלות את ישראל [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם], או לחלופין עם פושעי ישראל שנידונו ביום הדין [רד"ק]. מאורע זה יתרחש בסמוך ליום הדין, במהלך שבעת החודשים שבהם ימתינו חללי גוג ומגוג לקבורתם [מצודת דוד, רד"ק], ויש הסבורים כי המעמד יקרה רק לאחר תחיית המתים [רד"ק, אבן עזרא].
עונשם של הפושעים מתואר כפלא על טבעי: כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה. תוֹלַעְתָּם היא הרימה האוכלת את בשרם, ואִשָּׁם היא האש היוקדת בהם. הפרשנים מסבירים כי מדובר בנס שנועד להנציח את רשעתם, שכן התולעים לא יישרפו באש, והפגרים עצמם לא יתכלו ממנה, אלא ימשיכו לבעור לעד [רד"ק, מלבי"ם, שד"ל]. בעוד שהתולעים מכלות את הגוף הפיזי, יש המפרשים את האש כעונש רוחני בגיהינום [רש"י]. גישה נוספת גורסת כי האש מסמלת את ייסורי הנשמה החוטאת לאחר פטירתה, אשר אינה זוכה לעלות אל מלאכי ה׳ ונותרת כלואה סמוך לגלגל האש [רד"ק, אבן עזרא].
מראה זה יהפוך את הרשעים לדֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר. המילה דֵרָאוֹן מבטאת חרפה, ביזיון, מיאוס וריחוק [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא, שד"ל]. בעוד שיש מי שהציע כי המילה מורכבת משתי מילים שמשמעותן די ראייה [רש"י], פרשנים אחרים דוחים זאת בתוקף ומוכיחים מתוך ספר דניאל כי מדובר במילה אחת שמשמעותה גידוף וחרפה [אבן עזרא]. המראה והסירחון יהיו כה קשים ומעוררי גועל, עד שכל אדם שיבוא לראותם ייאלץ להתרחק מהמקום [רד"ק]. הפגרים עצמם אינם מרגישים דבר, אך הופעתם המחרידה תשמש כאות אזהרה נצחי ומרתע עבור החיים הבאים לחזות בהם [שד"ל].
מכיוון שהפסוק מציג סיום כה קשה ושלילי לספר ישעיהו, השתרש מנהג עתיק לחזור שוב על קריאת הפסוק שלפניו בסיום הקריאה, כדי לחתום את הספר באווירה חיובית של עבודת ה׳ אוניברסלית [ביאור שטיינזלץ].