הנבואה מציירת תמונה רכה ומנחמת של גאולת ירושלים, תוך שימוש בדימוי אינטימי של אם או אומנת המטפלת בתינוק. חזרתם של ישראל לציון מתוארת כחוויה של התחדשות גמורה, שפע שבא ללא מאמץ, ועטיפה של אהבה ודאגה לאחר שנות הגלות והייסורים.
בראשית דבריו, מבטיח ה׳: הִנְנִ֣י נֹטֶֽה־אֵ֠לֶ֠יהָ כְּנָהָ֨ר שָׁל֜וֹם. הפועל "נוטה" משמש במקרא לתיאור הטיית כיוון זרימתם של מים, וכאן ה׳ מבטיח להטות אל ירושלים שפע של שלום, גאולה ומנוחה מן האויבים [שד"ל, מלבי"ם]. רוב הפרשנים מבינים כי ה׳ יביא שלום רב ועוצמתי שיזרום כמו מי נהר, אולם יש המדייקים מטעמי המקרא כי המילה "שלום" משמשת כאן כתואר לנהר עצמו. לפי גישה זו, השפע יגיע כנהר שלו ורגוע ההולך בנחת ואינו מזיק [שד"ל].
לצד הנהר השלו, יגיע השפע גם וּכְנַ֧חַל שׁוֹטֵ֛ף כְּב֥וֹד גּוֹיִ֖ם. המילה שׁוֹטֵ֛ף מתארת זרימה מהירה וחזקה, והמילה כְּב֥וֹד מתפרשת כאן במשמעות של עושר, הון וגדולה [מצודת ציון, שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים כי עושרו של העולם כולו יזרום אל ירושלים במהירות ובשפע רב, בדומה למימיו המרובים של נחל בעת שיטפון, אך מבלי לגרום לנזק [רד"ק, מלבי"ם].
בעקבות שפע זה, פונה הנביא אל העם ואומר: וִֽינַקְתֶּ֑ם. זהו מעבר לדימוי של תינוק יונק. כשם שהתינוק יונק את חלבו בטבעיות ומבלי לעמול, כך יזכו ישראל, שחוו אבל וצער, ליהנות מעושרם של הגויים בקלות וללא יגיעה [רד"ק, מצודת דוד].
המשך הדימוי מתאר את היחס המלטף שלו יזכו ישראל: עַל־צַד֙ תִּנָּשֵׂ֔אוּ וְעַל־בִּרְכַּ֖יִם תְּשׇׁעֳשָֽׁעוּ. המילה תִּנָּשֵׂ֔אוּ משמעה נשיאה הרמה, והמילה תְּשׇׁעֳשָֽׁעוּ מבטאת משחק ושמחה [מצודת ציון]. המפרשים מסכימים כי זהו תיאור של אומנות הנושאות את התינוק על צד גופן ומשחקות עמו על ברכיהן מרוב אהבה [רש"י]. בנמשל, מדובר על תקופת קיבוץ הגלויות: כשם שתינוק אינו יכול ללכת בעצמו וזקוק שישאו אותו, כך אומות העולם בעצמן ישאו את ישראל ויביאו אותם חזרה מן הגלות בכבוד גדול [מלבי"ם, צאינה וראינה, אבן עזרא]. עם ישראל ישוב לארצו כילד קטן ואהוב, נטול דאגות וייסורים, עטוף בשמחה תמה ומוקף בכבוד ויקר מכל העמים [שטיינזלץ, רד"ק].