המעבר מגלות לגאולה טומן בחובו מהפך דרמטי, הן במצבם הנפשי והפיזי של ישראל והן בגילוי הצדק האלוהי בעולם. נבואה זו מציגה כיצד התקווה הארוכה הופכת למציאות גלויה לעין, המעוררת התחדשות עמוקה.
כאשר בני ישראל יזכו לראות בבניינה של ירושלים ובהתממשות הגאולה, יתרחש שינוי מהותי: וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם. עד כה, האמונה בגאולה עוררה רק תקווה ושמחה פנימית ונסתרת בלב, אך כעת, מתוך הראייה החושית, תפרוץ השמחה החוצה ותהפוך לששון גלוי [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הלב, המייצג את הנשמה ופנימיות האדם, יהיה הראשון לשמוח [אבן עזרא].
משם, השמחה תתפשט מן הלב גם אל האיברים החיצוניים: וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה. המילה כַּדֶּשֶׁא משמעותה כעשב השדה, והמילה תִפְרַחְנָה מציינת צמיחה וגידול [מצודת ציון]. העצמות, המהוות את יסודות הגוף [אבן עזרא], יעברו תהליך של התחדשות. רוב הפרשנים מסבירים זאת על דרך הניגוד: בעוד שבתקופת הגלות הדאגה והיגון ייבשו את העצמות וגרמו לגוף להיראות מצומק וזקן, הרי שבעת הגאולה השמחה תביא לבריאות איתנה, לחידוש נעורים ולצמיחה רעננה. מנגד, ישנה גישה המפרשת תיאור זה כרמז ממשי לתחיית המתים, שבה העצמות יתחברו מחדש בסדר מופתי וללא ערבוביה, ממש כשם שמיני הדשאים צומחים כל אחד למינו [אהבת יהונתן].
החלק השני של הפסוק מתאר את גילוי ההשגחה: וְנוֹדְעָה יַד ה' אֶת עֲבָדָיו וְזָעַם אֶת אֹיְבָיו. המילה וְזָעַם פירושה כעס [מצודת ציון]. בעוד שבעבר לא תמיד ניכר היה שיש שכר לצדיקים ועונש לרשעים, דבר שגרם לרבים להכחיש את קיומם, כעת יתגלה כוחו של ה' לעין כול [מלבי"ם]. המילה אֶת מתפרשת כאן במובן של "עם" או "אצל" – יד ה' תהיה עם עבדיו כדי לתמוך בהם, לנקום את נקמתם ולגמול להם טוב [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. במקביל, אותה התגלות עצמה תביא עימה כעס, ועונש כלפי האויבים שעמדו כנגד ה', אירוע שעשוי להתרחש במלחמת גוג ומגוג [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. המאורעות הללו יביאו לכך שעבדי ה' יכירו באמת את כוח גבורתו ואת חסדו [רש"י, מצודת דוד, שד"ל].