דימוי הלידה משמש כאן כדי לתאר אירוע היסטורי פלאי והפוך מדרך הטבע: לידה המקדימה את צירי הלידה. באמצעות מטאפורה ביולוגית זו, מציגים הפרשנים תמונה עזה של גאולה מפתיעה ומהירה.
הפרשנים מסבירים את המונחים בפסוק סביב תהליך ההיריון והלידה: המילה תָּחִיל מתארת את כאב הלידה, והמילה חֵבֶל מתייחסת לצירים ולמכאובים, או לקשרים הפיזיים של העובר הניתקים בעת הלידה [מצודת ציון, אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. המילה וְהִמְלִִיטָה משמעותה עצם פעולת הלידה ויציאת הוולד, וליתר דיוק – הוצאה של דבר שהיה בלוע ומוסתר בפנים [רש"י, רד"ק].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שירושלים נמשלת לאם, ועם ישראל לבניה. המילים בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָ֑דָה בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ מבטאות את העובדה שקיבוץ הגלויות והישועה יתרחשו בבת אחת, ללא הטורח והסבל המקדימים שבדרך כלל מלווים תהליכים היסטוריים גדולים. הבנים ישובו לארצם מארבע רוחות השמיים באופן פתאומי ומהיר, כלידה המתרחשת ללא צירי הכנה [רש"י, אבן עזרא, צאינה וראינה].
הבחירה לסיים את הפסוק במילים וְהִמְלִִיטָה זָכָר אינה מקרית. הפרשנים מסבירים כי באופן טבעי, לידת בן זכר מעוררת שמחה גדולה יותר, שכן הוא משמר את שם אביו, ומסמל כוח ויציבות. לכן, הזכר מסמל כאן את השמחה העצומה והשלמה שתלווה את הגאולה [רד"ק, שד"ל, מצודת דוד]. רובד נוסף מציע כי בעוד שגאולות העבר נמשלו לנקבה, הגאולה העתידית והסופית נמשלת לזכר, המייצג שלמות רוחנית חדשה וקבועה [אהבת יהונתן].
למרות ההסכמה על פתאומיות הלידה, מתגלעת מחלוקת מעניינת לגבי שאלת "צירי הלידה" – קרי, חבלי המשיח והמלחמות (כגון מלחמת גוג ומגוג).
גישה אחת גורסת כי הישועה אכן תתחיל בפתאומיות ובשקט, כאשר קבוצה קטנה (הרמוזה במילה היחידה זָכָר) תשוב לירושלים. אולם, מיד לאחר "לידה" ראשונית זו, יגיעו באופן פרדוקסלי צירי הלידה – תקופה קצרה של צרות ומלחמות, ורק לאחריהם תושלם הגאולה הכללית והגדולה [מלבי"ם, רד"ק].
מנגד, ישנה גישה חלופית וייחודית הדוחה את הפירוש כי הפסוק עוסק בקיבוץ גלויות, וטוענת כי הוא מתאר את תחיית המתים. לפי תפיסה זו, תחיית המתים תתרחש כפלא מוחלט, ללא כל הכנות טבעיות או צרות שילוו אותה. הגופות יקומו לתחייה בבת אחת ובשלמות, ללא כל "חבלים" או משברים, לא לפני הלידה ולא אחריה [אברבנאל].