קריאה נרגשת מופנית אל גולי ישראל, המבשרת על המהפך ההיסטורי מתהום האבלות אל פסגת הגאולה, ומדגישה את הקשר ההדוק שבין ההשתתפות בצער לבין הזכות לקחת חלק בנחמה. הקריאה מיועדת לשבים מן הגולה [מצודת דוד], לאותם אלו שזכרו את ירושלים, כאבו את עליבותה, וייחלו לראות בבניינה לאורך שנות הגלות הארוכות [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים עומדים על כך שהפסוק משתמש בביטויים שונים של שמחה, אשר כל אחד מהם מבטא רובד אחר של חוויית הגאולה [מלבי"ם]: שִׂמְחוּ מתאר מצב של שמחה פנימית, יציבה ותמידית. לעומת זאת, וְגִילוּ מכוון לשמחה מתפרצת ופתאומית המציפה את הלב לאור בשורות טובות וניסים מתחדשים. המילה מָשׂוֹשׂ מתייחסת לביטויים החיצוניים והמעשיים של השמחה, כדוגמת לבישת בגדי חג ונגינה.
הפסוק פונה אל הַמִּתְאַבְּלִים, אלו שחוו צער עמוק על החורבן [מצודת ציון], ומבטיח להם תגמול של מידה כנגד מידה. כשם שבעבר הם ביטאו את אבלם בסממנים חיצוניים כאפר ושק, כך לעתיד לבוא הם יבטאו את שמחתם בפעולות חיצוניות של ששון [מלבי"ם]. יתרה מכך, קיימת הבחנה בדרגות השמחה בהתאם לעוצמת האבל: בעוד שכלל ההמון שאהב את ירושלים יזכה לשמחה רגילה, אותם יחידי סגולה שהחמירו על עצמם, מיעטו בתענוגות והתאבלו באופן פעיל על החורבן, יזכו לדרגת שמחה עליונה וייחודית [אהבת יהונתן]. מי שמקפיד להתאבל כראוי על חורבן ירושלים, הוא זה שיזכה לראות בביאת המשיח ולשמוח בבניינה [צאינה וראינה].
שמחתה של ירושלים מתאפיינת בשלמות ובהרמוניה נדירה. ההדגשה על כָּל אֹהֲבֶיהָ מלמדת כי בניגוד לטבע העולם שבו רווח של אדם אחד בא לרוב על חשבון הפסדו של אחר, טובתה של ירושלים תהיה שלמה ותקיף את כולם יחד, כך שכולם ירוויחו וישמחו בעת ובעונה אחת ללא כל צער נלווה [אדרת אליהו].
הרמוניה זו באה לידי ביטוי גם במילים שִׂישׂוּ אִתָּהּ. השמחה תהיה מסונכרנת לחלוטין בין הארץ לבין יושביה; כך למשל, שפע הגשמים שירווה את האדמה ירד מאת ה' בזמנים שלא יגרמו אי-נוחות לבני האדם, וכך תשמח הארץ יחד עם העם באותה השעה [אדרת אליהו]. מנגד, יש המסבירים כי הקריאה לשמוח "איתה" היא הזמנה להגיע לירושלים ולהראות השתתפות פעילה בשמחתה, בדומה לאנשים הבאים לשמוח בשמחתו של חבר כדי לקחת חלק בטובתו ובברכתו [שד"ל].