נבואת פורענות קשה המופנית כלפי עם ישראל, ומזהירה מפני אובדן מוחלט של העושר הלאומי לטובת האויב. החורבן שיתרגש על העם יהיה גורף, ויבוא כתוצאה ישירה מהשחתה רוחנית שפשטה בכל חלקי הארץ.
הפרשנים מסבירים כי המילה חֵילְךָ מתייחסת לעושר ולממון רב. עושר זה, יחד עם האוצרות, יינתן לָבַז, כלומר לשלל ולביזה בידי האויב. המילים לֹא בִמְחִיר (מחיר במשמעות של ערך הדבר ודמיו) זכו למספר התייחסויות. הגישה המרכזית היא שה' ימסור את אוצרות העם לידי האויב, כדוגמת נבוכדנצר, בחינם וללא כל תמורה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש המפרשים זאת מנקודת מבטו של האויב: הכובשים לא יסכימו לקחת את האוצרות ככופר נפש כדי להשאיר את העם בארצו, אלא ייקחו אותם בכוח כשלל מלחמה [מצודת דוד]. גישה נוספת מתארת מצב של כאוס מוחלט, שבו יהיו כל כך הרבה בוזזים, עד שהשלל כלל לא יימכר בכסף אלא כל אחד פשוט יחטוף לעצמו [רד"ק].
חציו השני של הפסוק, וּבְכָל חַטֹּאותֶיךָ וּבְכָל גְּבוּלֶיךָ, מסביר את הסיבה לעונש הכבד. הפרשנים מסכימים כי האסון מגיע בעבור חטאי העם לה'. הקישור בין החטאים לגבולות הארץ מצביע על כך שהחטא היה מוחלט; העם הציב אלילים ובמות בכל רחבי הארץ, ולא הותיר אף מקום אחד בגבולותיו שהיה ריק מחטא [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם].