ירמיהו, פרק ט״ו, פסוק י״ז

הנביא חושף את המחיר האישי הכבד והבדידות העמוקה הנלווים לשליחותו האלוהית. נשיאת משא הנבואה מנתקת אותו משמחות החיים הרגילות ומרחיקה אותו מהחברה הסובבת.

בתחילת דבריו מצהיר הנביא: לֹא יָשַׁבְתִּי בְסוֹד מְשַׂחֲקִים וָאֶעְלֹז. המילה בְסוֹד מתארת קיבוץ וחבורה של אנשים, והמילים מְשַׂחֲקִים ווָאֶעְלֹז מבטאות שחוק, שמחה והשתתפות במסיבות רעים. הפרשנים מסכימים כי מאז שקיבל את הנבואה, הנביא נמנע מלהצטרף לקבוצות של אנשים שמחים כדי לחגוג עמהם. יש המבארים כי דבר ה' מילא את ליבו בשמחה שכלית ורוחנית, ולכן לא היה לו צורך בשמחה גופנית וחברתית עם אחרים, והוא בחר להתבודד בביתו [רד"ק]. זווית נוספת מציעה כי מעבר להימנעותו האישית, עצם נוכחותו גרמה לבני אדם לחוש חוסר נוחות בחברתו [ביאור שטיינזלץ].

הנביא ממשיך ומסביר את סיבת בדידותו: מִפְּנֵי יָדְךָ בָּדָד יָשַׁבְתִּי. המילה בָּדָד משמעותה יחידי ומבודד, כדרך אדם המצטער ויושב באבלות. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהביטוי מִפְּנֵי יָדְךָ מכוון לרוח הנבואה שבאה מאת ה' וגברה עליו. עם זאת, קיימת גישה חלופית המפרשת את יָדְךָ כמכה וייסורים. לפי פירוש זה, הבדידות אינה רק תוצאה רוחנית של הנבואה, אלא נובעת מהכאב והביזוי שספג מהעם, שקיללו והכו אותו בשל דבריו [רד"ק].

את דבריו הוא חותם בהכרזה: כִּי זַעַם מִלֵּאתָנִי. המילה זַעַם מבטאת כעס וחרון. רוב הפרשנים מסבירים שהנביא התמלא בנבואות פורענות קשות, ייעודים רעים על חורבן הבית וגלות העם, ומשא זה הוא שהוביל אותו להסתגרות. לעומת זאת, בהמשך לגישה המפרשת את הפסוק על רקע יחסו העוין של העם, הזַעַם שממנו הוא סובל מתאר את הכאב הממשי והחרון הנובעים מהתעללותם בו [רד"ק].