הפסוק מציג את תגובתו המוחלטת של ה' לתפילותיו של ירמיהו בעד העם, ומבהיר כי גזר הדין נחתם ואין כל תפילה שתוכל לבטלו. ה' מבהיר לנביא כי גם אם גדולי האומה יעמדו לפניו בתפילה, לא יהיה בכך כדי לשנות את ההחלטה לגרש את העם לגלות.
הפרשנים מסבירים את משמעות הביטוי אִם יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לְפָנַי, כאשר המילה יַעֲמֹד מכוונת לעמידה בתפילה ובתחנונים [מצודת דוד]. הבחירה דווקא במשה ושמואל נובעת מכך שהם היו גדולי הנביאים והמנהיגים, אשר עשו הכול למען עמם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, קיים דמיון בולט בינם לבין ירמיהו, שכן בדומה לו, גם משה ושמואל היו נביאים משבט לוי והיו קרובים מאוד לה' [רד"ק, חומת אנך, אברבנאל].
גישה ייחודית להבנת אזכורם של משה ושמואל מציג [רש"י], המסביר כי שניהם אכן ביקשו רחמים על ישראל, אך עשו זאת רק לאחר שהצליחו להחזיר את העם למוטב. ה' אומר לירמיהו שמכיוון שהוא אינו מסוגל להחזיר את העם בתשובה, אין טעם שיתפלל עליהם. [מלבי"ם] מוסיף נדבך נוסף ומסביר כי בימי משה ושמואל, אף על פי שה' כעס על העם, פנימיותו ורצונו עדיין היו נתונים להם, ולכן תפילתם הועילה והם הצליחו לבטל גזירות. אולם כעת, הקשר הפנימי ניתק.
ניתוק זה בא לידי ביטוי במילים אֵין נַפְשִׁי אֶל הָעָם הַזֶּה. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה נַפְשִׁי בהקשר זה היא רצוני [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. כלומר, רצונו של ה' כבר אינו פונה אל העם והוא אינו מרוצה מהם.
בעקבות זאת, מגיעה ההוראה שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ. המילה שַׁלַּח משמעותה גירוש, טרוד והרחקה [מצודת ציון]. ה' מצווה על ירמיהו להודיע לעם בנבואה כי נגזר עליהם להיות מגורשים ולצאת לגלות מארץ הקודש [מצודת דוד, אברבנאל]. [רד"ק] מפרש את ההוראה כפנייה אישית לירמיהו: מכיוון שאינך יכול להתפלל עליהם, מוטב שתשלח אותם מעל פניך. [מלבי"ם] מדמה גירוש זה לבן סורר שאביו דוחף ומגרש אותו מביתו החוצה אל הגלות.