בעתות משבר ובצורת, מתחדדת ההכרה כי מקור החיים והשפע מצוי אך ורק בידי הבורא. קריאתו של הנביא מבטאת תלות מוחלטת בה׳ לשם ירידת גשמים, תוך שלילת כל כוח אחר – בין אם מדובר באלילים מעשי ידי אדם ובין אם מדובר בכוחות הטבע עצמם. הנביא פונה לה׳ מתוך הבנה כי בהיעדר מטר ממנו, אין למי לפנות ולזעוק [רד"ק, מצודת דוד].
הפסוק נפתח בשאלה רטורית כפולה, המורכבת מהאות ה"א ולאחריה המילה "ואם", כדי להביע תמיהה מוחלטת: האם כוחות אחרים יכולים להוריד גשם מאליהם, שלא על פי ציווי ה׳? [רש"י]. תחילה שולל הנביא את הכוחות האליליים ושואל הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁמִים. המילה בְּהַבְלֵי נגזרת מלשון הבל וריק, ומכוונת לפסילים ולאלילים [מצודת ציון], והמילה מַגְשִׁמִים משמעה מורידי גשמים [מצודת ציון, רד"ק]. הפרשנים מסכימים כי לאלילים אין כל יכולת ממשית להשפיע על המציאות ולהביא מטר [מלבי"ם, אברבנאל].
לאחר מכן, הנביא עובר לשלול את עצמאות הטבע: וְאִם הַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ רְבִבִים. רְבִבִים הם טיפות מים וגשם דק [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. גם השמים ומערכות הטבע אינם פועלים מעצמם ואינם יכולים להוריד גשם ללא גזירתו והשגחתו של ה׳, הפותח ועוצר אותם כרצונו [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל].
מתוך ההכרה שאין כוח בפסילים (סיבות מלאכותיות) ואין כוח עצמאי בשמים (סיבות טבעיות), המסקנה הברורה היא הֲלֹא אַתָּה הוּא ה׳ אֱלֹהֵינוּ וּנְקַוֶּה לָּךְ. המילה וּנְקַוֶּה היא מלשון תקווה וציפייה [מצודת ציון]. התקווה מופנית לה׳ לבדו, שכן רק הוא מוריד הגשם [מצודת דוד].
בביאור סוף הפסוק, כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת כׇּל אֵלֶּה, עולות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים באשר למהותם של "כל אלה":
הגישה הראשונה מפרשת כי הכוונה היא לבריאת מערכות השמים והגשמים. ה׳ הוא הסיבה הראשונה, הוא שיצר את השמים והוא שעושה את הגשם, ולכן ראוי לבקש זאת רק ממנו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
לעומת זאת, גישה שנייה מפרשת כי "כל אלה" מתייחס דווקא למכת הבצורת ועצירת הגשמים. ה׳ הוא שעצר את השמים מלָתת מטר בעקבות חטאי העם, ומכיוון שהוא זה שהביא את הרעה והמניעה, אליו מקווים שירפא ויתן מטר מחדש [רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל]. דברים אלו של ירמיהו משמשים כמעין טענת סנגוריה על עם ישראל, הנשענת על כבוד ה׳ כמנהיג הבלעדי של הבריאה [אברבנאל].