מציאות של חורבן מוחלט מתגלה מכל עבר, ופוגעת הן במרחב הפתוח והן בתוך היישוב, מבלי לפסוח על ההנהגה הרוחנית של העם. בחוץ, כאשר יוצאים אל הַשָּׂדֶה, מתגלים חַלְלֵי־חֶרֶב – הרוגים המושלכים על פני האדמה [מצודת דוד, מצודת ציון]. פגיעה זו בשדות מתרחשת עוד בטרם פרצה מלחמה כוללת, שכן עמי הסביבה ושבטי נוודים מנצלים את חולשת המדינה המורעבת ופושטים עליה [ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, בתוך הָעִיר, שבשגרה נסמכת על תבואת הכפרים, שוררים תַּחֲלוּאֵי רָעָב [ביאור שטיינזלץ]. מילה זו נגזרת מלשון חולי [מצודת ציון], והיא מתארת המונים השוכבים חולים ממועקת הרעב [מצודת דוד]. הכתוב בוחר להזכיר את החולים ולא את המתים ברעב, משום שמספרם של החולים היה גדול בהרבה [רד"ק].
האסון הכבד מוסבר כתוצאה ישירה ומוצדקת של קלקול ההנהגה, שכן גַם־נָבִיא גַם־כֹּהֵן חטאו. רוב הפרשנים מסכימים כי הכוונה כאן אינה לנביאי אמת, אלא לנביאי שקר ולכוהנים מושחתים ששימשו את הבעל. המילה סָחֲרוּ מובנת על ידי הפרשנים מלשון סיבוב ונדידה, בדומה לסוחר המסובב בדרכים כדי לקנות ולמכור סחורה [מצודת ציון, מלבי"ם]. לגבי פשר נדידה זו, קיימות מספר גישות פרשניות:
גישה אחת מסבירה כי מדובר בניסיון הימלטות וגלות. מנהיגי השקר סבבו בדרכים בניסיון למצוא הצלה [רש"י], ונאלצו ללכת בדרכים עקלקלות וארוכות אל עבר גלות בארץ זרה [רד"ק]. המילים וְלֹא יָדָעוּ מתפרשות בהקשר זה כהגליה אל ארץ אחרת שמעולם לא הכירו [רש"י], או כתיאור לעיוורונם – הם לא הרגישו ולא הבינו שהם הולכים לגלות עד שהדבר קרה בפועל [רד"ק].
גישה שניה רואה במונחים אלו תיאור של מעשיהם הרעים של המנהיגים. הם סבבו מעיר לעיר כדי להפיץ נבואות שקר, וְלֹא יָדָעוּ באמת מה ה' מדבר [מצודת דוד]. מנקודת מבט נוספת, יש כאן תיאור אירוני ולעגני של מסחר כושל: אותם אנשי רוח מתוארים כמי שסוחרים בארץ זרה, מבלי שיהיה להם כל ידע או הבנה במה שהם עושים [ביאור שטיינזלץ].