זעקת הנביא מבטאת תמיהה כואבת על חוסר התגובה האלוהי בעת צרה. לאחר שהמשיל את ה' לעובר אורח או לגר שאינו קשור לארץ ואינו דואג לגורלה, עובר הנביא להשתמש בדימויים של חוסר אונים, ושואל מדוע ה' מתנהג כמי שאינו מודע למתרחש או כמי שקצרה ידו מלהושיע.
המילה נִדְהָם היא יחידאית במקרא, והפרשנים מציעים לה מספר משמעויות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מתארת אדם נבהל ומבולבל שאינו יודע מה לעשות, ובשל הבהלה שאחזה בו הוא אינו שם לב לשום דבר אחר. גישה אחרת מסבירה כי מדובר באדם שחושיו והרגשותיו התבטלו לחלוטין, בדומה לאדם השרוי בתרדמה ואינו מרגיש מאומה [מלבי"ם]. יש המפרשים זאת כאדם שפשוט מתייאש ומושך את ידו מן המלחמה [רש"י], ויש המזהים את השורש עם מונח בערבית המתאר אדם שלבו מכוסה בחולי [רד"ק].
לצד דימוי זה, הנביא שואל מדוע ה' נדמה כְּגִבּוֹר לֹא־יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ. דימוי זה מתאר לוחם חזק אשר אומד את כוחותיו מול האויב, וכאשר הוא מבין שהאיום גדול מכוחו הוא מרפה את ידיו ונמנע מפעולה [מצודת דוד, מלבי"ם], או שמדובר בגיבור שעל אף גבורתו הרגילה, נקלע לעת שבה אינו מסוגל להושיע [רד"ק]. דרך דימויים אלו מציב הנביא שאלה נוקבת: האם ה' אינו פועל משום שחסרה לו ידיעה על המתרחש, או משום שחסרה לו היכולת להושיע מפני כוח חזק ממנו? [מלבי"ם].
מיד לאחר מכן, מציג הנביא את המציאות האמיתית העומדת בניגוד מוחלט לדימויים אלו. ה' אינו אורח נטה ללון, אלא וְאַתָּה בְקִרְבֵּנוּ ה' – שוכן בתוך העם, ועל כן בלתי אפשרי שיעלים עין מצרותיהם [רד"ק]. יתרה מכך, וְשִׁמְךָ עָלֵינוּ נִקְרָא, עם ישראל נקרא "עם ה'" ונמצא תחת השגחתו הישירה ולא תחת חוקי הטבע [מלבי"ם, חומת אנך]. קשר עמוק זה בא לידי ביטוי גם בכך ששמו של ה' משותף ומשולב בשם "ישראל" [רד"ק]. לאור עובדה זו, הנביא טוען כי נטישת העם תפגע בכבודו של ה', שכן אומות העולם יאמרו שה' העלים עין מעמו משום שלא היה ביכולתו להצילם [רש"י, מצודת דוד].
בסיום דבריו מתחנן הנביא אַל־תַּנִּחֵנוּ. רוב הפרשנים מסבירים כי זוהי בקשה פשוטה שלא יעזוב וינטוש אותם. עם זאת, יש המדייקים במשמעות המילה ומסבירים כי מאחר שה' שוכן בקרב העם ולא עזב אותם לחלוטין, הבקשה אינה מתייחסת לנטישה כללית, אלא למילה מלשון "הנחה". כלומר, הנביא מבקש שה' לא ישאיר אותם מונחים ומופקרים בתוך מקום הסכנה, אלא יוציא אותם מן הצרה [מלבי"ם].