תשובת ה' שוללת מכל וכל את אמינותם של נביאי השקר, תוך הצגה הדרגתית של ניתוקם המוחלט מכל מקור אלוהי ופירוט המקורות הפסולים שמהם הם שואבים את דבריהם.
ההכרזה לֹא שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים וְלֹא דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם בנויה בסדר יורד של התגלות. ה' מבהיר כי לא שלח אותם בשליחות אל העם, לא ציווה עליהם לעשות דבר, ואף לא דיבר אליהם דיבור כלשהו [מלבי"ם]. מכיוון שמעולם לא נשלחו, אין בידם שום אות או מופת אמיתי, ועובדה זו לבדה הייתה אמורה להוכיח לעם כי מדובר בנביאי שקר [מצודת דוד].
לאחר שלילת המקור האלוהי, מפרט הפסוק מהיכן באמת נובעים דבריהם:
חֲזוֹן שֶׁקֶר: מראות שווא שראו בחלומות הלילה, דמיונות כוזבים או נבואה הנובעת מכוח המדמה בלבד [מצודת דוד, מצודת ציון, מלבי"ם].
וְקֶסֶם: שימוש בראיית כוכבים, גורלות או פנייה לתרפים [מצודת ציון, מצודת דוד, מלבי"ם]. מנגד, יש המסבירים כי לאנשים אלו היה כוח שכלי ודמיון מפותח שאפשר להם לעיתים לחלום חלומות צודקים או לחזות עתידות. יכולת זו היא שגרמה לעם לטעות ולהאמין בהם כנביאים [רד"ק].
דבריהם מוגדרים כוֶאֱלִיל (מילה הנכתבת "ואלול" ונקראת "ואליל" [מנחת שי, רד"ק]). הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשמעות המילה היא מלשון "אל", דהיינו דבר שאינו קיים, הבל שאין בו כל ממש. הבטחותיהם של נביאי השקר שלא יהיו חרב ורעב הן חסרות בסיס, שכן הפורענות אכן תבוא [רד"ק].
לבסוף, הפסוק חותם בוְתַרְמִית לִבָּם (מילה הנכתבת "ותרמות" ונקראת "ותרמית" [מנחת שי]). מדובר בערמומיות ודברי רמאות שהם בודים מלבם [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. לאחר שהצליחו לרכוש את אמון העם בעזרת הצלחות חלקיות של קסמיהם, הם מנצלים זאת כדי לרמות את שומעיהם במכוון. הם בוחרים להשמיע נבואות שלום ונוחות שהעם רוצה לשמוע, רק כדי לייפות את מעשיהם ולזכות בכבוד ואהבה [רד"ק].
אף על פי שה' מדבר אל ירמיהו, המילה החותמת את הפסוק היא לָכֶם (כפי שמופיע ברוב הגרסאות המדויקות ולא "להם" [מנחת שי]), משום שירמיהו כולל את עצמו יחד עם כלל ישראל כשהוא מעביר את המסר [רד"ק].