הבצורת הקשה מותירה את רישומה לא רק על האדמה החרבה, אלא גם על נפשם של עובדי האדמה, החווים ייאוש ובושה לנוכח כישלון יבולם.
הפרשנים מסכימים כי המילה בַּעֲבוּר משמעותה בגלל, והיא מופיעה בתחילת הפסוק כדי להסביר את הסיבה לתגובתם הקשה של החקלאים המוזכרת בסופו [רד"ק, שטיינזלץ]. האדמה חַתָּה, כלומר נשברה, נסדקה והושחתה [מצודת ציון, מצודת דוד, שטיינזלץ], מכיוון שלא ירד גשם בָּאָרֶץ, הלוא היא ארץ ישראל [רד"ק]. מבחינה דקדוקית, המילה הָיָה בפסוק זה נהגית במלרע, בהטעמת ההברה האחרונה [מנחת שי, רד"ק].
בעקבות שבר האדמה וחוסר היבול, האִכָּרִים שהם עובדי השדות והחורשים [רש"י, רד"ק, מצודת ציון], בושו ומכסים את ראשם. תחושת הבושה והייאוש נובעת מההבנה כי כל יגיעם ועבודתם הקשה באדמה היו לריק [מצודת דוד]. מעבר לאכזבה המיידית, חורבן האדמה מבשר רעות, שכן בעקבותיו עתידים החקלאים לסבול גם מחרפת רעב [מלבי"ם].