וידוי כן ונוקב ניצב לפני ה', שבו העם מקבל על עצמו אחריות מלאה למצבו ומצדיק את חומרת הדין. הפרשנים מסכימים כי ההכרה באשמה אינה מצטמצמת להווה בלבד, אלא קושרת הדק היטב בין חטאי הדור הנוכחי לחטאי הדורות הקודמים. העם מודה כי בני הדור ממשיכים בדרכם הפסולה של אבותיהם ואוחזים במעשיהם הרעים, ולכן ראוי וצודק שה' יעניש אותם על הצטברות העבירות של שני הדורות גם יחד [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם].
הפסוק משתמש בשלושה מונחים שונים לתיאור הפגם המוסרי והדתי: רִשְׁעֵנוּ, עֲוֹן, ו-חָטָאנוּ. מתוך כך, הפרשנים מנתחים את סוגי העבירות השונים המקופלים בהצהרה זו. גישה אחת מסווגת את המונחים לפי חומרתם: רִשְׁעֵנוּ מתייחס למעשי מרד מובהקים, עֲוֹן מכוון לעבירות שנעשו במזיד, ואילו חָטָאנוּ מתאר שגגות ועבירות שנעשו ללא כוונה [רד"ק].
מנגד, יש המפרשים את חלוקת המונחים על פי אופיים והשפעתם הבין-דורית: רִשְׁעֵנוּ מצביע על פשעים שנעשו במזיד, לרוב בין אדם לחברו. עֲוֹן אבותינו, לעומת זאת, מבטא עיוות שכלי וכפירה של ממש מצד הדורות הקודמים. כתוצאה מאותה כפירה שורשית של האבות, המעשים החמורים הפכו עבור הבנים לדבר מותר ושגור, ולכן הם מוגדרים כעת כ-חָטָאנוּ – עבירות שהדור הנוכחי מבצע בשוגג, מתוך הרגל וחוסר מודעות לחומרתן האמיתית [מלבי"ם].