חומרת הבצורת והרעב משתקפת מתוך שבירתם של האינסטינקטים הטבעיים והבסיסיים ביותר. המחסור הקיצוני במזון מאלץ אפילו את האימהות המסורות ביותר בעולם החי לנטוש את צאצאיהן מיד לאחר ההמלטה, רק כדי לשרוד.
הפרשנים מסכימים כי נקבת האייל ממליטה את עופריה, אך נאלצת לעזוב אותם ולנדוד לארץ אחרת כדי לחפש מרעה. עוצמת הטרגדיה מודגשת במיוחד לאור טבעה של האַיֶּלֶת. בעל חיים זה מתואר כחיה עדינה, רחמנית ואוהבת, המסורה מאוד לוולדותיה [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, חומת אנך]. על אף אינסטינקט האימהות החזק שלה, חוסר הברירה וסכנת המוות גוברים על הרחמים, והיא נוטשת את העופרים כדי להחיות את נפשה [רד"ק].
מבחינה לשונית, המילה וְעָזוֹב מופיעה בצורת מקור, אך משמעותה בהקשר זה היא בלשון עבר, כלומר "ועזבה" [רד"ק]. הסיבה לנטישה היא כִּי לֹא־הָיָה דֶּשֶׁא. המונח דֶּשֶׁא מתאר את עצם כיסוי האדמה בצמחייה הכללית, בניגוד למילה "עשב" המציינת צמח מוגדר, מה שממחיש את השממון המוחלט של האדמה שנותרה חשופה לחלוטין וריקה ממזון [מלבי"ם].