ירמיהו, פרק י״ד, פסוק י״ז

נבואת החורבן מקבלת ביטוי רגשי עז, כאשר הנביא מצטווה לשתף את העם ביגון העמוק והבלתי פוסק על האסון העתיד לבוא.

ההוראה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם נועדה להעביר לעם את הבכי והצער של הנביא על החורבן שהוא רואה בנבואתו. מטרת השיתוף הזה היא לעורר פחד בלב העם, בתקווה שייכנעו ויחזרו בתשובה [רד"ק]. מנגד, יש המפרשים כי בכי זה מבטא את צערו של ה' כביכול, המשתתף בכאבם של ישראל, וכאילו עיניו שלו הן אלו שמורידות דמעות [מלבי"ם].

הדמעות יורדות ללא הפסקה, כפי שמודגש במילה תִּדְמֶינָה, שמשמעותה שתיקה והפסקת הבכי [מצודת ציון, שטיינזלץ].

הפסוק מכנה את עדת ישראל [מצודת ציון] בתואר בְּתוּלַת בַּת עַמִּי. הפרשנים מסבירים כי הדימוי לבתולה נובע מכך שעד לאותו זמן האומה לא נכבשה ולא נשלטה על ידי שום אומה זרה, בדומה לבתולה שטרם עברה לרשות בעל. הגלות העתידית תשבור את המצב הזה ותכניע אותם לחלוטין [מצודת דוד, רד"ק].

תיאור האסון מחולק לשני מרכיבים: שֶׁבֶר וכן מַכָּה נַחְלָה, כלומר מכה אנושה המלווה בחולי קשה וכאב רב [רש"י, רד"ק, שטיינזלץ]. יש שעמדו על ההבדל המהותי בין שני המושגים, ומסבירים כי השֶׁבֶר מייצג את האסון החיצוני, כמו חללי החרב והרעב, שהוא פגיעה הדורשת חבישה. לעומת זאת, המַכָּה היא פגיעה פנימית ועמוקה יותר הדורשת רפואה. מכה זו מסמלת את ההשחתה הרוחנית של מנהיגי העם, הכהנים והנביאים, אשר סחרו בתורה ובנבואה למען בצע כסף. השחתה פנימית זו היא כה קשה, משום שבעטיה לא נותר מי שילמד את העם וישיב אותו בתשובה, ובכך נמנעת האפשרות לרפא את השבר החיצוני [מלבי"ם].