ירמיהו, פרק י״ד, פסוק י״ז

הנביא מצטווה לשתף את העם בבכיו על החורבן, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כדי לעורר בהם פחד שיוביל לתשובה, ויש המסבירים כי בכי זה מבטא את השתתפותו של ה' בכאבם. הדמעות יורדות ללא הרף, והמילה תִּדְמֶינָה מדגישה שהן אינן שותקות ופוסקות מלבכות על עדת ישראל. האומה מכונה בְּתוּלַת בַּת עַמִּי משום שעד כה לא נכבשה על ידי אומה זרה, אך מצב זה עתיד להישבר בגלות. האסון מתואר כפגיעה כפולה: שֶׁבֶר המייצג חורבן חיצוני של חללי חרב ורעב, וכן מַכָּה נַחְלָה, שהיא מכה אנושה המלווה בחולי קשה. מכה פנימית זו מסמלת את השחתתם הרוחנית של מנהיגי העם, אשר מונעת את חזרתם בתשובה ואת ריפויו של השבר החיצוני.