הבצורת הקשה אינה פוסחת על אף שכבה בעם, והמצוקה מגיעה גם אל המעמדות הגבוהים ביותר. וְאַדִּרֵיהֶם, שהם האנשים הגדולים, השרים והעשירים החזקים ביהודה, נאלצים לשלוח את משרתיהם לחפש מים לשתייה, שכן בשל המצב לא ניתן היה אפילו לקנות מים בכסף [רד"ק, מלבי"ם, שטיינזלץ]. הם שולחים את צְעִירֵיהֶם, מילה המבטאת אנשים קטנים במעמדם או נערים משרתים [מצודת ציון, מלבי"ם]. המילה נכתבת במקור כ"צעוריהם" אך נקראת "צעיריהם", כאשר שתי הצורות נכונות מבחינה דקדוקית, אלא שהקריאה באות יו"ד שגורה וברורה יותר [רד"ק, מנחת שי].
השליחים יוצאים מחוץ לעיר ובָּאוּ עַל גֵּבִים, אלו הם בורות, נקיקים וחפירות עמוקות שבהם מתכנסים בדרך כלל מי הגשמים [רש"י, רד"ק, מלבי"ם]. ואולם, מכיוון שלא ירד מטר, הבורות יבשו והם לֹא מָצְאוּ מַיִם [רש"י].
בעקבות כך שָׁבוּ כְלֵיהֶם רֵיקָם. רוב הפרשנים מסבירים בפשטות כי השליחים חזרו עם כדיהם כשהם ריקים [רד"ק, מצודת דוד]. מנגד, ישנה גישה טראגית המפרשת כי הנערים עצמם כלל לא שבו מן המסע אלא מתו בצמא, ורק הכלים שלהם הוחזרו ריקים אל האדונים [מלבי"ם].
האכזבה העמוקה מתוארת בכך שהם בֹּשׁוּ וְהָכְלְמוּ. השליחים חשו בושה גדולה על כך שלא הצליחו להביא מים [מצודת דוד]. קיימת הבחנה דקה בין המושגים, כאשר "בושה" היא תחושה פנימית של האדם בינו לבין עצמו, ואילו "כלימה" היא הבושה שאדם חש כלפי אנשים אחרים [מלבי"ם]. מתוך צערם, וְחָפוּ רֹאשָׁם, כלומר הם כיסו את ראשם [רש"י, מצודת ציון]. פעולת הכיסוי משמשת כסימן מובהק של צער ואבלות על המצב הקשה, ולפי הגישה המחמירה, זהו אות אבל על הנערים שגוועו בצמא [מלבי"ם, שטיינזלץ].