ירמיהו, פרק י״ד, פסוק ג׳

קרה לכם פעם שהייתם ממש צמאים, חיפשתם משהו לשתות, ולא מצאתם אפילו טיפה אחת? באותו זמן הייתה בצורת כל כך קשה, שאפילו וְאַדִּרֵיהֶם, האנשים הכי עשירים, השרים והמנהיגים, לא יכלו אפילו לקנות מים בכסף, כי פשוט לא היו מים בשום מקום. בלית ברירה, הם שלחו את צְעִירֵיהֶם, כלומר את הנערים המשרתים שלהם, לחפש מים לשתייה. המשרתים יצאו מחוץ לעיר ובָּאוּ עַל גֵּבִים, שהם בורות עמוקים שבהם בדרך כלל נאספים מי הגשמים. אבל בגלל שלא ירד גשם, הבורות היו יבשים לגמרי והם לֹא מָצְאוּ מַיִם. המשרתים העצובים נאלצו לחזור הביתה כאשר שָׁבוּ כְלֵיהֶם רֵיקָם, והכדים שלהם נשארו ריקים בדיוק כפי שהיו. כשהם חזרו בלי מים, הם הרגישו אכזבה עמוקה. הם בֹּשׁוּ, כלומר הרגישו בושה בתוך הלב שלהם על כך שלא הצליחו להביא מים, וְהָכְלְמוּ, התביישו גם מול האנשים האחרים שחיכו להם. מרוב צער על המצב, וְחָפוּ רֹאשָׁם, הם כיסו את הראש שלהם, פעולה שמשמשת כסימן של אבלות ועצב גדול.