הנביא פונה בתחינה לרחמים על אף חטאי העם, תוך הישענות על שמו של ה', מקום משכנו והברית ההיסטורית. הבקשה היא שה' יפעל לפנים משורת הדין כדי לשמור על כבודו ועל הבטחותיו.
הבקשה אַל־תִּנְאַץ מתפרשת כקריאה שלא לבזות, לזעום או להקל בחשיבות העם [מצודת ציון, מלבי"ם, שטיינזלץ]. הנביא מבקש שה' יימנע מכך לְמַעַן שִׁמְךָ, נימוק בעל משמעות כפולה: ראשית, משום ששמו של ה' הוא "רחום", וראוי שינהג במידת הרחמים [רש"י]. שנית, כדי ששמו לא יחולל בפי אומות העולם, שעלולות לפרש בטעות את חורבן העם כחולשה וכחוסר יכולת אלוהית להושיעם [מצודת דוד].
בהמשך, הבקשה אַל־תְּנַבֵּל משמעותה איסור על השפלה, הורדה וביזיון [מצודת ציון, מלבי"ם]. הפרשנים חלוקים בשאלת זיהויו של כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ שאותו מתבקש ה' שלא להשפיל. גישה אחת מזהה את הכיסא עם בית המקדש שבו כביכול יושב ה' [רש"י, שטיינזלץ], או עם העיר ירושלים כולה, שהנביא מבקש שלא תופל לארץ ותיעזב מיושביה ללא מושיע [רד"ק]. לעומת זאת, גישה מדרשית ורעיונית מזהה את כיסא הכבוד עם עם ישראל עצמו, ששמותיו חקוקים על הכיסא האלוהי [רש"י, שטיינזלץ]. לפי קו מחשבה זה, השפלת העם כמוה כהשפלת כיסאו של ה' בפני הגויים [מצודת דוד].
לבסוף, הנביא קורא: זְכֹר אַל־תָּפֵר בְּרִיתְךָ אִתָּנוּ. הפועל תָּפֵר מבטא ביטול [מצודת ציון]. זוהי תזכורת לברית המקורית שנכרתה עם האבות, שבה הבטיח ה' להיות לישראל לאלוהים והם לו לעם [מצודת דוד, רד"ק]. המסר המרכזי העולה מחלק זה הוא שאף על פי שהעם לא נהג כראוי וייתכן שחטא, הברית היסודית עדיין שרירה וקיימת, והתקווה היא שה' לא יבטל אותה מצידו [שטיינזלץ].