ירמיהו ניצב כסנגורם של ישראל ופונה אל ה׳ בזעקה כאובה, בניסיון להמתיק את עונשם הכבד של העם. הנביא פותח במילה אֲהָהּ, המבטאת קריאת צער ומשמעותה אוי [מצודת ציון].
טענתו המרכזית של ירמיהו היא שאין להאשים את העם בחורבן הקרב, שכן הם נופלים קורבן להטעיה חמורה מצד נביאי השקר [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. הנביאים הללו מדברים בשם ה׳ ומבטיחים לעם ביטחון מוחלט, ולכן ההמון סבור בתמימותו שמעשיו רצויים בעיני האל [מצודת דוד]. הפרשנים מסבירים כי העם אינו מורד בזדון, ואלמלא אותם נביאי שקר, ייתכן שהיו מקשיבים לתוכחותיהם של נביאי האמת [מלבי"ם]. לפיכך, המסקנה העולה מדברי ירמיהו היא שאת העונש ראוי להשית על הנביאים המטעים לבדם, שכן לא ניתן לבוא בטענות אל העם הפשוט לנוכח הבטחות כה מרגיעות [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל].
הבטחות הכזב של הנביאים מורכבות משלושה יסודות: ראשית, הם מבטיחים לֹא־תִרְאוּ חֶרֶב, וְרָעָב לֹא־יִהְיֶה לָכֶם. שנית, הם מתחייבים כי ה׳ יעניק להם שְׁלוֹם אֱמֶת, ביטוי המוסבר כשלום תמידי, יציב ושל קיימא [מצודת דוד, רד"ק]. לבסוף, הם מדגישים כי השלום ישרור בַּמָּקוֹם הַזֶּה, כלומר בירושלים, תוך הבטחה מפורשת שהעם לעולם לא יגלה מארצו [מצודת דוד, אברבנאל].