בעת צרה ובצורת קשה, ניצב הנביא בתפילה בעד העם. אף על פי שהוא עצמו נקי מחטא, הוא כולל את עצמו באשמת הציבור ומבקש רחמים, בדומה למשה רבנו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
התפילה נפתחת בהכנעה: אִם עֲוֹנֵינוּ עָנוּ בָנוּ. המילה עָנוּ משמעותה העידו, מלשון עדות [מצודת ציון]. הפרשנים מציגים שני רבדים לעדות זו. ברובד המציאותי, מניעת הגשמים בארץ ישראל דווקא, בשעה שבארצות הגויים יורד גשם, משמשת כעדות ברורה לחטאי העם [רד"ק]. ברובד הרוחני, העבירות עצמן בוראות כוחות מקטרגים אשר דורשים דין ומעידים נגד החוטאים [חומת אנך]. המילה עֲוֹנֵינוּ מבטאת חטאים הנובעים מעיוות השכל [מלבי"ם], ויש המציינים כי במקורות התנ"ך מילה זו נכתבת לעיתים קרובות בכתיב חסר, ללא האות יו"ד של לשון הרבים, אף שהיא נקראת כך [רד"ק, מנחת שי].
מתוך ההכרה באשמה, הבקשה היחידה שנותרה היא: ה' עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ. מאחר שהעם אינו ראוי לישועה בזכות עצמו, הבקשה היא שה' יעשה עמם חסד כדי ששמו הגדול לא יחולל בעמים. החשש הוא שאם ישראל יאבדו, הגויים ייחסו את הניצחון לאליליהם ויאמרו בטעות כי לה' אין כוח להושיע את עמו [רש"י, מצודת דוד]. מעבר לכך, שמו של ה' נקרא על עם ישראל, והם קשורים זה בזה לבלי הפרד [רד"ק].
הפסוק נחתם בווידוי כפול: כִּי רַבּוּ מְשׁוּבֹתֵינוּ לְךָ חָטָאנוּ. המילה מְשׁוּבֹתֵינוּ מתארת מרד, שובבות והתנהגות רעה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. בניגוד ל"עוון" השכלי, "משובה" היא השתובבות של הנפש והרוח הנגרמת מהרגל של מידות רעות [מלבי"ם].
מבנה הווידוי מסביר מדוע העם נשען רק על שמו של ה'. גישה אחת מסבירה כי העם ראוי לעונש כפול: גם בגלל הכמות העצומה של המרידות (רַבּוּ מְשׁוּבֹתֵינוּ) וגם משום שהחטא מכוון כלפי מלך מרומם ונישא (לְךָ חָטָאנוּ), ולכן התקווה היחידה היא פנייה לשמו של ה' [מלבי"ם]. מנגד, יש המוצאים במילים אלו ביטוי למידת הרחמים האלוהית כלפי הציבור. ה' ברחמיו מתייחס לחטאי הציבור שנעשו במזיד ובמרד (מְשׁוּבֹתֵינוּ) כאילו היו שגגה בלבד (חָטָאנוּ). עצם ההכרה בכך שזוהי דרך הנהגתו של ה', היא הנותנת לנביא את הביטחון לסמוך על רחמיו ולבקש שה' יפעל למען שמו [חומת אנך].