יצא לכם פעם לבקש סליחה בשם קבוצה שלמה, אפילו שאתם בעצמכם התנהגתם בסדר גמור? זה בדיוק מה שעושה הנביא ירמיהו. בתקופה קשה מאוד של בצורת, כשאין טיפת גשם, ירמיהו עומד ומתפלל. למרות שהוא עצמו אדם צדיק שלא חטא, הוא מחבר את עצמו אל העם ומבקש עליהם רחמים מה'.
הוא פותח את התפילה בהכנעה ואומר אִם עֲוֹנֵינוּ עָנוּ בָנוּ. המילה עָנוּ היא מלשון עדות. ירמיהו מסביר שהחטאים של העם ממש מעידים נגדם. העובדה שדווקא בארץ ישראל אין גשם, בזמן שבארצות אחרות כן יורד, היא עדות ברורה לכך שהעם לא התנהג כמו שצריך. מתוך הבנה שלעם לא מגיע להינצל בזכות המעשים שלו, ירמיהו מבקש ה' עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ. הוא מבקש מה' לעשות איתם חסד למען השם הגדול שלו. החשש הוא שאם חלילה יקרה משהו רע לעם ישראל, הגויים יחשבו בטעות שלה' אין כוח להושיע, ויתגאו באלילים שלהם. בנוסף, השם של ה' ועם ישראל קשורים זה בזה בקשר חזק שאי אפשר לנתק.
בסוף התפילה העם מתוודה: כִּי רַבּוּ מְשׁוּבֹתֵינוּ לְךָ חָטָאנוּ. המילה מְשׁוּבֹתֵינוּ מתארת שובבות, מרד והתנהגות רעה. העם מודה שהם חטאו ומרדו הרבה, ולכן התקווה היחידה שנשארה להם היא לפנות אל ה' ולסמוך על הרחמים הגדולים שלו.