התעלמות מן האמת והנהייה אחר הבטחות שווא מובילות לאסון כבד שפוגע בחברה כולה. העונש החמור אינו שמור רק לנביאי השקר, אלא גם לעָם אֲשֶׁר־הֵמָּה נִבְּאִים לָהֶם טובות [ביאור שטיינזלץ]. על אף שהעם הוטעה, הוא נושא באשמה על כך שהאמין לדברי השקר [מלבי"ם]. על פי [רד"ק], היה על העם להבחין בין נביא אמת, שמעמיד את העם על קיום התורה, לבין נביא שקר המעודד עבודה זרה. גם אם נביאי השקר צדקו לעיתים בניבוי העתיד או הציגו מופתים, היה על העם לדעת שזהו רק ניסיון מאת ה', שכן נבואה המבטלת את התורה היא שקר מוחלט.
כתוצאה מעיוורון זה, יהיו העם מֻשְׁלָכִים בְּחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם מִפְּנֵי הָרָעָב וְהַחֶרֶב. [מלבי"ם] מדייק בהקדמת הרעב לחרב בפסוק, ומסביר כי השילוב של הרעב יחד עם חרב האויב ייצור מצב שבו לא יישאר מי שיקבור את המתים. ואכן, וְאֵין מְקַבֵּר לָהֵמָּה, שכן מספר ההרוגים יהיה כה רב עד שלא יספיקו לקבור את כולם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. חוסר היכולת להיקבר אינו רק תוצאה טכנית של המלחמה, אלא מהווה עונש נוסף וכבד בפני עצמו, המתווסף על ייסורי הרעב והמיתה [רד"ק].
האסון לא יפסח על איש מן המשפחה: הֵמָּה נְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם. [רד"ק] מתייחס לפירוט הנפגעים וטוען כי הנשים מוזכרות משום שהן נטו להקשיב לדברי השקר אף יותר מן הגברים. באשר לילדים הקטנים, הם נענשים בעוון אבותיהם, שכן זהו משפט צדק מאת ה'.
בסופו של דבר, וְשָׁפַכְתִּי עֲלֵיהֶם אֶת־רָעָתָם משמעו שה' ישלם להם את גמול מעשיהם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. [מלבי"ם] מוסיף נדבך עמוק יותר ומתאר כי סאת החטאים התמלאה, וכעת הרעה שהם עצמם יצרו היא זו שתישפך עליהם ותעניש אותם.