תגובתו של ה' מופנית אל התנהגות העם ואל תפילות הנביא על המצוקה הקשה הפוקדת אותם. הנטייה התמידית של העם לחפש פתרונות חיצוניים במקום לפנות אל ה', היא שחורצת את גורלם ומובילה לענישה בלתי נמנעת.
בפסוק מופיעים מספר מונחים הדורשים ביאור: המילה לָנוּעַ משמעותה להיות נע ונד. המילה חָשָׂכוּ מבטאת מניעה, כלומר הם לא מנעו את רגליהם מללכת. הביטוי לֹא רָצָם מורה על כך שה' אינו מרוצה מהם ואינו חפץ בהם, והפועל וְיִפְקֹד עניינו זכירה המלווה בעשייה ובענישה [מצודת ציון, מצודת דוד, מלבי"ם].
הפרשנים מציעים מספר זוויות להבנת אהבת הנדודים של העם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעם סירב לבטוח בה', ובמקום זאת לא מנע את רגליו מלנדוד הלוך ושוב לאימפריות כמו מצרים ואשור כדי לבקש עזרה צבאית, תוך התעלמות מאזהרות הנביאים [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. גישה נוספת קושרת את הנדודים לעבודה זרה, העם התרוצץ בהתלהבות אחר אלילויות זרות ואופנתיות, ואף אהב את רעיון הגלות רק כדי שיוכל לעבוד אלילים רחוקים [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, הנדודים מסמלים חוסר יציבות רוחנית, העם נע ללא הרף מדרך קלוקלת אחת לאחרת, ואינו משנה את מעשיו לטובה [מלבי"ם].
כמידה כנגד מידה, מכיוון שהעם אהב לנוע בחיפוש אחר עזרה זרה, ה' יגזור עליהם לנוע בעל כורחם בגלות בין העמים [רד"ק, מצודת דוד]. אולם הענישה אינה מסתכמת רק בגלות עתידית. מתוך ההקשר של תפילת ירמיהו על הבצורת, הפרשנים מסבירים כי ה' מביא עליהם פורענות מיידית. יש הסבורים כי העונש מתבטא ברעב הכבד הנוכחי, המחמיר בשל מצור האויבים המונע מהם לצאת ולחפש מזון בארצות אחרות [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש הטוענים כי הענישה מקיפה יותר וכוללת שילוב קטלני של חרב, רעב ודבר, ולכן ה' מודיע לנביא שאין טעם להמשיך ולהתפלל בעדם [אברבנאל].
בסיום הפסוק קיימת הקבלה מדויקת בין שני ביטויים, יִזְכֹּר עֲוֹנָם לעומת וְיִפְקֹד חַטֹּאתָם. ההבדל טמון בסוג החטא ובאופן התגובה האלוהית. זכירה היא ההפך משכחה, ולכן היא מתייחסת לעוון שהוא חטא במזיד הנובע מעיוות המחשבה, שעלול להישכח. לעומת זאת, פקידה משמעותה פעולה אקטיבית של ענישה, והיא מיוחסת לחטא שהוא מעשה שנעשה בשוגג. המסר הוא קל וחומר, אם ה' פוקד ומעניש על חטאים שנעשו בשוגג, קל וחומר שיזכור ויעניש בחומרה על עוונות שנעשו במזיד [מלבי"ם].