קרה לכם פעם שהייתם צריכים עזרה דחופה, ובמקום לבקש ממישהו קרוב שבאמת אוהב אתכם, הלכתם לחפש פתרונות מסובכים אצל אנשים רחוקים? זה בדיוק מה שקרה לעם ישראל. באותו זמן הייתה מצוקה קשה של חוסר מים ורעב, וירמיהו הנביא התפלל אל ה' שיעזור להם. אבל ה' עונה לירמיהו שהעם התרגל לחפש עזרה אצל אחרים במקום לסמוך עליו.
ה' מתאר שהעם אהב לָנוּעַ, כלומר לנדוד ולהסתובב ממקום למקום. הם לא חָשָׂכוּ את הרגליים שלהם, כלומר הם לא מנעו מעצמם ללכת מרחקים ארוכים. לאן הם כל כך מיהרו? במקום לבטוח בה', הם נדדו למדינות חזקות כמו מצרים ואשור כדי לבקש מהן עזרה צבאית, למרות שהנביאים הזהירו אותם שוב ושוב לא לעשות את זה.
בגלל ההתנהגות הזו ה' אומר שהוא לֹא רָצָם, כלומר הוא אינו מרוצה מהמעשים שלהם. יש כאן גם מידה כנגד מידה: בגלל שהעם כל כך אהב לנדוד למדינות זרות כדי לחפש עזרה, בסופו של דבר הם ייאלצו לנדוד לשם בעל כורחם בגלות. בינתיים, הם מתמודדים עם רעב כבד בתוך הארץ ולא יכולים לצאת ממנה כדי לחפש אוכל.
בסוף הדברים, ה' אומר שהוא יִזְכֹּר עֲוֹנָם וגם וְיִפְקֹד חַטֹּאתָם. מה ההבדל בין השניים? "עוון" הוא מעשה לא טוב שאדם עושה בכוונה מתחילת המחשבה, ואילו "חטא" הוא מעשה שנעשה בטעות, בשוגג. המילה וְיִפְקֹד מתארת מצב שבו ה' לא רק זוכר, אלא גם פועל ומעניש. המסר כאן ברור ונועד לעורר למחשבה: אם ה' מגיב ופוקד אפילו על מעשים לא טובים שנעשו בטעות, קל וחומר שהוא יזכור היטב את המעשים הרעים שנעשו בכוונה תחילה.