אווירה כבדה של יגון ומצוקה אופפת את ארץ יהודה ובירתה. נבואה זו נאמרת על רקע של בצורת קשה ועצירת גשמים שהכתה באזור, והביאה עמה מחסור חמור בלחם ובמים [מצודת דוד, אברבנאל, שטיינזלץ]. על אסון טבע זה נוספת גם צרת החורבן של ערי הממלכה, כך שהמשבר הוא כפול ומקיף את כל חלקי העם [מלבי"ם].
הפרשנים מסכימים כי המילים אָבְלָה יְהוּדָה מתייחסות למדינת יהודה כולה ולעם היושב בה, השרויים בהשחתה ובאבל עמוק. כאשר הנביא ממשיך ומתאר כי וּשְׁעָרֶיהָ אֻמְלְלוּ, המילה וּשְׁעָרֶיהָ מתפרשת כעריה של יהודה [רש"י], ובפרט הערים הבצורות [מלבי"ם]. המילה אֻמְלְלוּ מבטאת כריתה, חורבן והתייבשות [מצודת ציון, שטיינזלץ]. תיאור השערים האומללים משמש כמליצה למצב בו שערי הערים שוממים לחלוטין מיוצא ומבא, או למציאות שבה פסקו הזקנים מלשבת בשערים כבעבר [רד"ק].
המילה קָדְרוּ משמעותה שחרות, חושך ואובדן המראה היפה והמואר, והיא מתארת גם השפלה ושפלות קומה [מצודת ציון, מלבי"ם]. גישה אחת מסבירה שזהו המשך תיאור השערים, אשר מרוב צער על היעדר הגשמים נראים כנכרתים ומשחירים כצבע הארץ [מצודת דוד, רד"ק]. גישה שנייה קובעת כי התיאור מתייחס ליושבי השערים ולאנשי יהודה, שפניהם חשכו מרוב סבל והם נפלו לארץ מתוך ייאוש [רד"ק, שטיינזלץ].
בסוף הפסוק נאמר וְצִוְחַת יְרוּשָׁלִַם עָלָתָה. המילה וְצִוְחַת מתארת צעקה גדולה, משונה ונואשת, עד כדי כך שגרונו של הצועק ניחר ומתייבש מרוב זעקה [מצודת ציון, מלבי"ם]. ירושלים, למרות היותה עיר הממלכה החשובה, סובלת ממחסור קיומי של מים ומזון. זעקת תושביה בוקעת מתוך העיר ועולה מעלה עד לשמיים [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל].