מתוך תחושת נטישה עמוקה בעת משבר ורעב, זועק הנביא אל ה' ומציג ניגוד חריף בין מהותו הנצחית של האל לבין הסתר הפנים הנחווה בהווה. מצד אחד, ה' הוא מקור הישועה התמידי של העם, אך מצד שני, המציאות הקשה מעוררת תחושה כאילו הוא מנותק ואדיש לגורלם.
הפרשנים מבארים כי המילה מקוה משמעותה תוחלת ותקווה [רש"י, מצודת ציון]. עם זאת, ישנו הבדל דק: בעוד המילה "תקווה" מתארת את הרגש המופשט, המילה מקוה מצביעה על המקור והכתובת שאליהם מופנית התקווה [מלבי"ם]. ה' הוא תקוותם הקבועה של ישראל, ואף על פי שהעם סר מן הדרך והצרה באה עליו כעונש על חטאיו, הם ממשיכים לייחל אליו בכל דור ודור שיחוס עליהם ויושיעם [רד"ק].
נוכח היעדר המענה לתפילות, הנביא משתמש בדימויים אנושיים ושואל מדוע ה' מתנהג כמו גר או כמו אורח – הולך דרך [מצודת ציון]. דימויים אלו מבטאים תחושה שנוכחותו והתעניינותו של ה' בארץ הפכו לארעיות [ביאור שטיינזלץ]. מוסבר כי גר הוא אדם זר שאינו תושב המקום, ולכן אינו חושש או דואג לטובת הארץ. בדומה לכך, אורח הנטה ללון במלון, גם אם הוא אזרח המדינה, אינו משגיח על הנעשה בה משום שאינו שוכן במקום בקביעות [מצודת דוד, מלבי"ם]. דרך משלים אלו, מתואר מצב שבו נדמה כי ה' אינו מעוניין להשגיח על הארץ, כאילו מסר את הנהגתה לכוחות הטבע והכוכבים, או שהוא משגיח עליה רק לפרקים ובאופן זמני [מלבי"ם].
עם זאת, פנייה זו אל ה' בדימויים של זר ועובר אורח היא שימוש בלשון בני אדם, שנועדה לסבר את האוזן. כדי להרחיק מהבורא כל תיאור אנושי של חוסר אכפתיות או חיסרון, המתרגמים הקדומים בחרו שלא לתרגם את הפסוק כפשוטו, אלא הסבו את הדימויים הללו על עם ישראל עצמו, ולא על ה' [רד"ק].