משבר אקלימי חריף ומתמשך פוקד את ארץ יהודה, ומעורר בעקבותיו תגובת שרשרת של מצוקה פיזית, תפילה נבואית ומענה אלוקי. פתיח זה משמש ככותרת כללית לפרשייה שלמה המתעדת תקופה קשה של אסון טבע וחשבון נפש רוחני, שככל הנראה נמשכה זמן רב [ביאור שטיינזלץ].
הביטוי עַל דִּבְרֵי מתפרש במשמעות של על אודות או על עניין [מצודת ציון]. המוקד של נבואה זו טמון במילה הַבַּצָּרוֹת, אשר זוכה למספר כיווני חשיבה בקרב המפרשים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מלשון מניעה ועצירה, דהיינו עצירת הגשמים שהובילה לשנת בצורת קשה. מניעת מטר זו הביאה עמה באופן ישיר רעב כבד לארץ [רש"י].
לצד ההסבר החקלאי, יש המרחיבים את משמעות לשון הרבים של המילה הַבַּצָּרוֹת למשבר כלכלי כפול: יוקר הפירות ויוקר המטבעות [רד"ק, חומת אנך]. מנגד, יש שדוחים לחלוטין את הפרשנות הכלכלית הנוגעת למטבעות, וטוענים כי המצוקה התבטאה אך ורק בחוסר קיומי ופיזי של מים לשתייה ולחם לאכול [אברבנאל]. גישות לשוניות נוספות מציעות כי המילה נגזרת מהשורש של המילה צרה, המצביעה על עתות של מצוקה [רד"ק, אברבנאל], או לחלופין מלשון מבצר וחומות [רש"י].
מחלוקת מעניינת מתגלעת סביב שאלת התזמון ומהותו של דבר ה' המוזכר כאן. מחד גיסא, יש הסבורים כי נבואה זו ניתנה לירמיהו עוד בטרם התרחש הרעב בפועל, כהתרעה מראש על העתיד לבוא [רד"ק]. מאידך גיסא, גישה אחרת שוללת זאת בתוקף וטוענת כי הפסוק אינו מתאר נבואה מקדימה, אלא משמש כהקדמה סיפורית למצב שכבר התרחש. לפי קו מחשבה זה, הבצורת הקשה כבר הכתה בארץ, בעקבותיה עמד ירמיהו והתפלל על עצירת הגשמים [מלבי"ם], ודבר ה' המוזכר כאן הוא למעשה התשובה האלוקית שתבוא בהמשך, הדוחה את תפילת הנביא בשל רשעת העם [אברבנאל].