קרה לכם פעם שעשיתם משהו לא בסדר, והייתם צריכים לאזור אומץ ולהודות באשמה? זה בדיוק מה שעם ישראל עושה כאן. העם עומד לפני ה׳ ומתוודה בכנות. הם לוקחים אחריות מלאה על המעשים שלהם, ומסכימים שהעונש שקיבלו הוא צודק. הם מודים שהם פשוט המשיכו להתנהג לא טוב, ממש כמו ההורים והסבים שלהם בעבר, ולכן הם מבינים למה ה׳ כועס על המעשים של כולם יחד.
כדי להראות עד כמה הם מבינים את הטעויות שלהם, העם משתמש בשלוש מילים שונות שמתארות סוגים שונים של מעשים רעים. הם אומרים רִשְׁעֵנוּ כדי לתאר מעשים חמורים מאוד של מרד שהם עשו ממש בכוונה. אחר כך הם מזכירים את המילה עֲוֹן שמתארת עבירות שנעשו בידיעה ברורה שזה אסור. ולבסוף הם אומרים חָטָאנוּ כדי לתאר גם את הטעויות הקטנות יותר, אותן עבירות שהם עשו בשוגג, כלומר בטעות או בלי כוונה רעה. כך העם מראה לה׳ שהוא מבין בדיוק במה הוא טעה, מהגדול ועד הקטן, ולוקח על כך אחריות.