יצא לכם פעם לדאוג למישהו כל כך הרבה, שגם כשנראה שאין יותר מה לעשות, פשוט לא יכולתם לוותר עליו? כך בדיוק מרגיש הנביא ירמיהו. המצב של העם קשה מאוד, ומתוך אהבה ודאגה עמוקה, הוא עומד מול ה' ומתפלל מדם לבו.
ירמיהו שואל שאלה כואבת: הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת יְהוּדָה אִם בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ. הוא תוהה האם ה' דחה את העם לגמרי ואין דרך חזרה. המילה מאסת פירושה החלטה שלא לבחור בהם יותר, והמילה געלה מתארת ריחוק גדול, כאילו הקשר הקרוב שהיה ביניהם נותק. המילה ציון כאן מכוונת לתושבים שגרים בעיר.
אחר כך ירמיהו ממשיך ושואל: מַדּוּעַ הִכִּיתָנוּ וְאֵין לָנוּ מַרְפֵּא. העם סובל מרעב ומחוסר גשם, וירמיהו לא מבין למה אין שום פתרון. המפרשים מסבירים זאת בעזרת משל על רופא. כשרופא נותן לחולה טיפול לא נעים, הוא תמיד מכין מראש גם תרופה שתרפא אותו אחר כך. ירמיהו טוען שאם הצרות באו כדי ללמד את העם לתקן את ההתנהגות שלהם, הייתה צריכה להיות להם אפשרות להתרפא, אבל עכשיו נראה שאין פתרון.
בסוף דבריו, ירמיהו מתאר את האכזבה הגדולה: קַוֵּה לְשָׁלוֹם וְאֵין טוֹב וּלְעֵת מַרְפֵּא וְהִנֵּה בְעָתָה. העם ציפה שאחרי כל הקשיים יגיע סוף סוף שלום או שהם יצליחו להשיג אוכל, אבל התקווה הזו לא התגשמה. במקום שקט והחלמה, הם מרגישים רק בעתה, שזה פחד פתאומי ועמוק מצרות חדשות.