זעם אלוהי בלתי מתפשר ועקירה אל הלא נודע עומדים במוקד נבואת חורבן קשה זו, המדגישה כי איש לא יוכל להימלט מן הדין.
בביאור תחילת הפסוק, וְהַעֲבַרְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ בְּאֶרֶץ לֹא יָדָעְתָּ, קיימת מחלוקת פרשנית מרתקת הנשענת בין היתר על מסורות קריאה שונות. על פי מסורת עתיקה המשתקפת בתרגום יונתן, המילה נכתבה באות דל"ת במקום רי"ש, כלומר "והעבדתי", והמשמעות היא שה׳ ישעבד את העם לאויביו [רד"ק, מנחת שי, אברבנאל]. עם זאת, הנוסח המדויק והמקובל הוא באות רי"ש, וְהַעֲבַרְתִּי [רד"ק, מנחת שי].
לפי גרסה זו, נחלקו המפרשים בשאלה מי הוא זה שעובר ארץ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק פונה אל העם: ה׳ יעקור ויעביר אתכם מארצכם אל ארץ שזרה לכם, והמילה אֶת מתפרשת כאן במובן של "אל" או "עם" – כלומר, תועברו אל אויביכם או תלכו עמם לגלות. מנגד, גישה אחרת גורסת כי הפסוק כפשוטו מתייחס לתנועת האויבים עצמם: ה׳ יביא את האויבים ויעביר אותם בתוך ארץ ישראל, והם יחדרו למקומות נידחים ונסתרים שאפילו תושבי הארץ המקומיים לא הכירו [אברבנאל]. פרשנות נוספת רואה בכך אזהרה לעתיד, מעבר לחורבן הראשוני: גם אלו שינסו להימלט למצרים לא יינצלו, שכן ה׳ יעביר את האויבים הכשדים למצרים, ושם תשיג אותם החרב מחדש [מלבי"ם].
חלקו השני של הפסוק, כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי עֲלֵיכֶם תּוּקָד, מנמק את הגזרה הקשה. המילים קָדְחָה וכן תּוּקָד מתארות פעולה של בערה ושריפה חזקה [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הפסוק ממחיש כי חרון האף האלוהי בוער כאש קטלנית שתישפך על העם [מצודת דוד], וזעם זה אינו זמני, אלא אש שתמשיך לבעור ולרדוף אותם גם לאחר שכבר יחוו את החורבן [מלבי"ם].