ירושלים ניצבת בבדידותה המוחלטת, מנודה ועזובה, ללא איש שיביע כלפיה צער או נחמה. חורבן זה וההתרחקות ממנה אינם מקריים, אלא תוצאה ישירה של מעשיה, שכן היא זו שגרמה לאסונה בכך שנטשה את ה' [רד"ק].
הפרשנים מזהים בפסוק הדרגתיות הממחישה את עוצמת הניתוק. תחילה, שואל הנביא מי יַחְמֹל, לשון חמלה ורחמים [מצודת ציון], כלומר מי ירחם וימנע את השחתת העיר [מלבי"ם]. לאחר מכן, מי יָנוּד, מילה המבטאת השתתפות בצער [שטיינזלץ] וקינה [רש"י]. פעולה זו מתייחסת לניחום אבלים ולמנהג המנחמים להניד בראשם לאות הזדהות [מצודת דוד]. שורש המילה קשור לתנועה, שכן המנחמים נודדים ממקומם כדי לבוא ולנחם את האבל [מצודת ציון, רד"ק]. לבסוף, מי יָסוּר לִשְׁאֹל לְשָׁלֹם, כלומר איש לא יטרח לסטות מדרכו הרגילה כדי להתעניין בשלומה של העיר [רש"י, מצודת דוד].
מתוך שלבים אלו מצטיירת תמונה טראגית של נטישה מוחלטת: לא רק שאין מי שיציל את ירושלים ברגע האמת, ולא רק שקרוביה לא יבואו לנחם אותה בשעת אבלה, אלא שגם לאחר זמן, אפילו אנשים זרים ורחוקים לא יסטו מדרכם רק כדי לדרוש בשלומה [מלבי"ם].