ירמיהו חושף את החוויה הרגשית המורכבת והעמוקה שבעצם קבלת הנבואה, חוויה המשלבת הארה פתאומית, קבלה פנימית ושמחה רוחנית, הניצבת בניגוד למציאות חייו הקשה.
הביטוי נִמְצְאוּ דְבָרֶיךָ מתאר את גילוי נבואת ה' אל הנביא [ביאור שטיינזלץ]. בניגוד לנביאים אחרים שהיו מכינים את עצמם לנבואה מתוך שמחה וניגון, ירמיהו היה שרוי בעצבות בשל נבואות החורבן והזעם שנשא. לכן, הנבואה לא באה מתוך הכנה מוקדמת, אלא הופיעה בהסח הדעת, כדבר מציאה שמתגלה בפתאומיות [מלבי"ם]. גישה נוספת מפרשת כי מילים אלו מתייחסות גם לדברי התורה שניתנו למשה ולנביאים הקודמים, שגילויים עורר בנביא שמחה כמי שמוצא שלל רב [חומת אנך].
תגובת הנביא לגילוי מתוארת במילה וָאֹכְלֵם. דימוי האכילה מבטא קבלה פנימית, רצון והשתוקקות. כשם שאדם רעב מתנפל על לחם, או כאדם האוכל מאכל טעים וערב לחכו, כך ירמיהו קיבל את הנבואה והכניס אותה אל תוך קרבו בתאווה ובהסכמה מלאה [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
המילה דְבָרְךָ (בצירוף וַיְהִי דְבָרְךָ) כתובה בתנ"ך בלשון רבים עם האות יו"ד, אך נקראת בלשון יחיד. כתיב וקרי זה מצביע על כך שדבר ה' מורכב מפרטים רבים, אך מהווה מהות אחת וכלל אחד [רד"ק, מנחת שי].
קבלת הנבואה הפכה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחַת לְבָבִי. השמחה נבעה מתקוותו של ירמיהו שעתה העם סוף סוף ישמע בקולו [רש"י]. הדיבור האלוהי עצמו הוא שהעיר בנביא את השמחה והששון הנדרשים לצורך קבלת הנבואה, שמחה שהגיעה כולה מלמעלה, למרות שמבחינות אחרות חייו היו מלאי צער ואומללות [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הפסוק נחתם בסיבה המרכזית לשמחה זו: כִּי־נִקְרָא שִׁמְךָ עָלַי ה׳ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת. עצם הקשר עם ה', שפע הנבואה שירד עליו והזכות להיות נקרא נביא ה', הם מקור האושר של ירמיהו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בייחוד הוא שמח על כך ששמו של ה' נקרא עליו, בעוד שנביאי השקר שבאותו דור נקראו נביאי הבעל [רד"ק].