מתוך עומק הייסורים והרדיפות, הנביא מפנה כלפי ה' תלונה קשה וכאובה על סבלו המתמשך. הוא מתאר את מצבו באמצעות מילים המבטאות חוסר אונים, כאשר כְאֵבִי נֶצַח מתייחס לסבל תמידי ובלתי פוסק, הנובע לדעת הפרשנים מרדיפה ארוכת שנים מצד אנשי ענתות [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. המכה שהוא סופג מתוארת כמכה אֲנוּשָׁה, כלומר חולה, כבדה וחזקה מאוד [רש"י, רד"ק]. התחושה היא שהמכה מֵאֲנָה הֵרָפֵא; הפרשנים מסבירים כי זהו תיאור פיוטי הממשיל את הפצע לאדם שמסרב להתרפא, והכוונה המעשית היא שאויביו של הנביא פשוט מסרבים לחזור בהם מרעתם [רד"ק, מצודת דוד].
בחלקו השני של הפסוק, ירמיהו משתמש בדימוי נוקב כלפי ה' ואומר הָיוֹ תִהְיֶה לִי כְּמוֹ אַכְזָב. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שזהו דימוי למקור מים או מעיין שפוסק ומתייבש, כך שהאדם שבטח בו מתאכזב לגלות שהוא ננטש [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. כדי לחזק את הדימוי, הפסוק כופל את הרעיון במילים מַיִם לֹא נֶאֱמָנוּ, שמשמעותן מים שאינם מתקיימים לאורך זמן ושלא ניתן לסמוך עליהם [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. דרך מילים אלו, הנביא מבטא את תחושתו הקשה שהעזרה וההצלה האלוהית פסקו, והוא נותר לסבול לבדו בידי אויביו [רש"י, מצודת דוד].
הפרשנים חלוקים בשאלה מהו הרקע לזעקה זו של ירמיהו. גישה אחת מסבירה כי אכזבתו של הנביא נובעת מהבטחה אלוהית קודמת; בתחילת דרכו, ה' הבטיח לו שיהיה כעיר מבצר מול אויביו. ירמיהו אכן ידע שיילחמו בו, אך סבר שהמלחמה תהיה זמנית ותיפסק מדי פעם. משראה שהרדיפה היא תמידית וללא הפוגה, חש שההבטחה הכזיבה [רד"ק]. מנגד, יש המבארים כי תחושת חוסר המשענת נובעת דווקא מכך שה' מעולם לא הבטיח לו דבר שיבטיח את שלומו, ולכן אין לו על מה לסמוך במצוקתו [ביאור שטיינזלץ].