קרה לכם פעם שהבטיחו לכם עזרה, אבל כשהייתם צריכים אותה באמת הרגשתם שאתם לגמרי לבד? ירמיהו הנביא נמצא בדיוק במצב כזה. כבר תקופה ארוכה שאנשים רודפים אותו ומציקים לו, ומתוך הצער הגדול שלו הוא פונה אל ה' ומשתף אותו בתחושותיו.
ירמיהו קורא לסבל שלו כְאֵבִי נֶצַח, כלומר כאב תמידי שפשוט לא מפסיק. הוא מרגיש שהוא סופג מכה אֲנוּשָׁה, מכה כבדה וחזקה מאוד. ירמיהו מתאר את המצב שלו כמו פצע שמֵאֲנָה הֵרָפֵא, פצע שמסרב להתרפא. הוא לא מדבר על פצע אמיתי בגוף, אלא מתכוון לכך שהאויבים שלו פשוט מסרבים להפסיק להרע לו.
מתוך הקושי, ירמיהו אומר לה' מילים כואבות וטוען שהוא הָיוֹ תִהְיֶה לִי כְּמוֹ אַכְזָב. תדמיינו אדם צמא שהולך בדרך וסומך על מעיין מים שיושיע אותו, אבל כשהוא מגיע הוא מגלה שהמעיין התייבש והוא נותר מאוכזב. כדי לחזק את הדימוי הזה, ירמיהו קורא לעזרה הזו מַיִם לֹא נֶאֱמָנוּ, מים שאי אפשר לסמוך עליהם שיישארו שם לאורך זמן.
למה ירמיהו מרגיש כך? בתחילת הדרך, ה' הבטיח לשמור עליו כמו עיר מבצר חזקה. ירמיהו ידע שיהיה קשה ושאנשים יילחמו בו, אבל הוא חשב שיהיו הפסקות ומדי פעם יהיה לו קצת שקט. כשהוא רואה שהרדיפה לא פוסקת לרגע, הוא מרגיש שההצלה פסקה והוא נשאר להתמודד לבדו מול אויביו.