ירמיהו, פרק ט״ו, פסוק ז׳

עונש הגלות והחורבן ניחת על העם בעוצמה רבה, אך הטרגדיה מתעצמת לנוכח העקשנות והסירוב להפיק לקחים ולשוב בתשובה.

הפרשנים מסכימים כי המילים וָאֶזְרֵם בְּמִזְרֶה שואבות את השראתן מעולם החקלאות. וָאֶזְרֵם משמעותו פיזור והפצה, ואילו המִזְרֶה הוא הכלי (כעין נפה או קלשון) שבאמצעותו זורים ומעיפים את התבואה באוויר. הדימוי ממחיש את אופי הגלות: כשם שהתבואה המועפת אינה נופלת במקום אחד, כך העם יפוזר במקומות רבים ולא יגלה ליעד מרכזי אחד [רש"י ומצודת דוד]. [המלבי"ם] מוסיף נדבך ערכי לדימוי, ומסביר שכפי שהמזרה מעיף את המוץ, כך הפסולת שבעם היא זו שהלכה לגולה.

הפיזור מתרחש בְּשַׁעֲרֵי הָאָרֶץ. רוב הפרשנים מבארים שהכוונה היא לערי הארץ או לערי התבל, והשימוש במילה "שערים" נובע מכך שהשער הוא דרך הכניסה והיציאה המרכזית של העיר [רד"ק ומצודת ציון]. [ביאור שטיינזלץ] מוסיף אפשרות שהכוונה היא לגרנות, בהמשך ישיר לדימוי החקלאי של זריית התבואה.

הפסוק ממשיך ומתאר פגיעה קשה של מוות והשמדה במילים שִׁכַּלְתִּי אִבַּדְתִּי. [המלבי"ם] מחלק בין המונחים ומסביר כי שִׁכַּלְתִּי מתייחס לאובדן הילדים הקטנים, ואילו אִבַּדְתִּי מתייחס למוות של האנשים הבוגרים. [הרד"ק] מציין שהשימוש בפועל שקשור לשכול נובע מכך שה' רואה בעם ישראל את בניו.

סופו של הפסוק, מִדַּרְכֵיהֶם לוֹא שָׁבוּ, מציג את המציאות העגומה: למרות כל המכות, הצרות והאובדן, העם לא לקח מוסר ודבר לא השתנה בהתנהגותו. [הרד"ק] מציע קריאה היסטורית ייחודית לפסוק כולו, ולפיה הפיזור, השכול והאובדן מתייחסים לעשרת השבטים שכבר גלו. הטרגדיה המודגשת בסוף הפסוק היא שדווקא שבט יהודה, שראה במו עיניו את כל החורבן הזה שניחת על אחיו, בכל זאת לא שב מדרכיו הרעות.