קרה לכם פעם שמישהו ניסה להסביר לכם שעשיתם טעות, אולי אפילו נתן לכם עונש כדי שתלמדו את הלקח, אבל בכל זאת התעקשתם והמשכתם להתנהג בדיוק אותו הדבר? הנביא מתאר כאן מצב דומה ועצוב מאוד שקרה לעם ישראל.
כדי להסביר איך העם יצא לגלות, הוא משתמש בדוגמה מעולם החקלאות. המילה וָאֶזְרֵם פירושה לפזר, והיא קשורה למילה בְּמִזְרֶה, שזהו כלי חקלאי מיוחד שבעזרתו מעיפים את התבואה באוויר כדי שהרוח תפזר אותה. בדיוק כפי שהתבואה שעפה באוויר לא נופלת במקום אחד אלא מתפזרת לכל עבר, כך העם יפוזר במקומות רבים. הפיזור הזה יקרה בתוך שַׁעֲרֵי הָאָרֶץ, כלומר בערים השונות בעולם, כי השער הוא הכניסה והיציאה של כל עיר.
בנוסף לפיזור, ישנו צער גדול של אובדן שמתואר במילים שִׁכַּלְתִּי אִבַּדְתִּי. ה' משתמש במילים של צער וכאב, כמו אבא שכואב על אובדן בניו, כי הוא אוהב את עם ישראל ורואה בהם את הילדים שלו.
אבל הדבר הכי כואב בכל הסיפור הזה מופיע בסוף. למרות כל הצרות, הכאב והפיזור שהעם חווה, מִדַּרְכֵיהֶם לוֹא שָׁבוּ. העם נשאר עקשן, לא למד את הלקח מהעונש שקיבל, ולא שינה את ההתנהגות הרעה שלו לטובה.