יצא לכם פעם לדמיין איך זה מרגיש כשמשהו מפחיד קורה פתאום, דווקא באמצע היום כשהשמש זורחת והכל נראה רגיל? הנביא מתאר מצב מאוד עצוב שקרה לעם ישראל. בגלל המלחמה, נשים רבות נשארו לבד. המילים עָצְמוּ לִי מתארות שהיו כל כך הרבה אַלְמְנוֹתָו, כלומר נשים שאיבדו את בעליהן, עד שהן היו רבות יותר מֵחוֹל יַמִּים, ממש כמו גרגרי החול הרבים שעל שפת הים. המילה הקטנה לִי מלמדת אותנו משהו מיוחד על ה'. ה' בכלל לא שמח כשכואב לעם ישראל, והצער הרב של אותן נשים נחשב לפניו למשא כבד ועצוב מאוד.
הנביא ממשיך ומספר על האויב שמגיע אל האֵם. הכוונה כאן היא לא לאמא רגילה, אלא לעיר ירושלים שהייתה חשובה ומרכזית כל כך, עד שהייתה כמו אמא של כל הערים. האויב מתואר בתור שֹׁדֵד בַּצָּהֳרָיִם. בדרך כלל גנבים באים בשקט ובסתר בחושך של הלילה, אבל האויב הזה מרגיש כל כך חזק ובטוח בעצמו שהוא מגיע בגלוי, באור יום.
הפחד הגדול מגיע לשיאו במילים הִפַּלְתִּי עָלֶיהָ פִּתְאֹם עִיר וּבֶהָלוֹת. המילה הִפַּלְתִּי אומרת שהכל קרה בפתאומיות גמורה. המילה עִיר בפסוק הזה היא לא מקום עם בתים ורחובות, אלא מילה מיוחדת שפירושה שונא ואויב. אותו אויב שמגיע בפתאומיות מביא איתו וּבֶהָלוֹת, שזה פחד עצום, אימה וחרדה גדולה.