קרה לכם פעם שהייתם באמצע משחק בחוץ ביום בהיר ושטוף שמש, ופתאום השמיים התקדרו ונהיה חושך לגמרי? זה מרגיש מאוד מבלבל ועצוב כשהאור נעלם פתאום באמצע היום. הנביא ירמיהו משתמש בציור דומה כדי לתאר את העצב הגדול של עם ישראל. הוא מדמה את העם לאם שהיו לה המון ילדים, והוא קורא לה יֹלֶדֶת הַשִּׁבְעָה. המספר שבע לא אומר שהיו לה בדיוק שבעה ילדים, אלא זה סמל לכך שהיו לה המון ילדים, וזה בעצם רמז לכל עם ישראל. לצערנו, אותה אם איבדה את הילדים שלה, והיא אֻמְלְלָה, כלומר היא נמצאת במצב של אובדן, חורבן ועצב עמוק.
מתוך כל הצרות והכאב, הנביא אומר שנָפְחָה נַפְשָׁהּ, שזה אומר שהיא מרגישה יגון עמוק ושברון לב נורא. כדי להסביר עד כמה האסון הזה קרה בפתאומיות, הנביא אומר בָּא שִׁמְשָׁהּ בְּעוֹד יוֹמָם. המילה בָּא מתארת את שקיעת השמש. תארו לעצמכם שהשמש שוקעת מוקדם מאוד, כשעוד אמור להיות יום מואר לגמרי! זה משל לכך שהגדולה של עם ישראל נעלמה מהר מאוד ובלי אזהרה.
בעקבות המצב הקשה והיציאה לגלות, העם מרגיש בושה גדולה, ולכן נאמר שהאומה בּוֹשָׁה וְחָפֵרָה. המילה וְחָפֵרָה מתארת בושה כל כך חזקה וקשה, עד שהאדם מרגיש שהוא רק רוצה להסתיר את הפנים שלו מרוב מבוכה. לבסוף, הנביא מדבר על וּשְׁאֵרִיתָם, שהם האנשים ששרדו ונשארו בארץ ולא יצאו לגלות. למרבה הצער, גם אלו שנשארו יימסרו בסופו של דבר לידי האויבים.