מתוך מצוקתו של הנביא ירמיהו וחששו מפני קללות העם, עונה לו ה' בדברי נחמה והבטחה. ה' נשבע לנביא כי בניגוד לגורל הקשה הצפוי לעם, אחריתו האישית תהיה טובה, ומעמדו יתהפך כך שאלו שרדפו אותו יזדקקו לו.
הפרשנים מסכימים כי פתיחת הפסוק במילים אִם־לֹא משמשת כלשון שבועה מובהקת, שבה ה' מבטיח לנביא את הצלתו.
באשר למילה שֵׁרִיתִ֖יךָ, קיימת מסורת של כתיב וקרי, כאשר המילה נכתבת עם האות ו"ו אך נקראת עם האות יו"ד [מנחת שי, רד"ק]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מהשורש של המילה שארית, תוך השמטת האות אל"ף. לפי פירוש זה, ה' מבטיח לנביא שאחריתו ושאריתו יהיו לטובה. בעוד שעל העם נגזרה גזרת חורבן, הנביא יוחרג ממנה, יישאר בחיים, ואילו מקלליו ימותו או יגלו [רש"י, מצודות, רד"ק, מלבי"ם]. מנגד, גישה פרשנית נוספת מפרשת את המילה מלשון התרה ושחרור. לפי דרך זו, ה' מבטיח לנביא כי הוא יתיר אותו מן האזיקים ומן הקללות שרבצו עליו [רש"י, רד"ק, שטיינזלץ].
בהמשך הפסוק, ה' מבטיח: הִפְגַּ֣עְתִּֽי בְךָ֗. רוב הפרשנים מבארים פועל זה במשמעות של הפצרה, בקשה יתרה ותחינה. כלומר, ה' יגרום לאויבים לבוא ולבקש את פניו של הנביא [מצודת ציון, מלבי"ם, שטיינזלץ]. נשאלת השאלה מיהו אותו אויב שיפציר בנביא. גישה אחת מזהה את האויב כנבוזראדן, שר הצבא הבבלי. בעת החורבן, ה' יעיר את לבו של נבוזראדן שלא לקחת את ירמיהו בשבי בכוח, אלא לפנות אליו בכבוד, לשחרר אותו מאזיקיו ולבקש ממנו לבחור היכן ברצונו לחיות [מצודת דוד, רד"ק]. גישה שנייה טוענת כי ההבטחה מכוונת דווקא כלפי עם ישראל ומנהיגיו, שהם אויביו הנוכחיים של ירמיהו. בבוא הצרות, אותם אנשים שקיללו אותו יבואו להתחנן בפניו שיתפלל בעדם, כפי שאכן אירע עם המלך צדקיהו [רש"י].
יש המשלבים את שתי הגישות ומסבירים כי הפסוק מתייחס לשתי תקופות שונות: בְּעֵ֥ת רָעָ֛ה רומז לזמן החורבן שבו האויב הבבלי התייחס לנביא בכבוד, ואילו וּבְעֵ֥ת צָרָ֖ה מתייחס לתקופה המאוחרת יותר, לאחר רצח גדליה, אז יהודי השארית שהיו אויביו ביקשו את תפילתו ועצתו [מלבי"ם].
לצד כל אלה, קיימת פרשנות חלופית ויוצאת דופן למילה הִפְגַּ֣עְתִּֽי, המפרשת אותה מלשון פגיעה פיזית ומכה. לפי פירוש זה, הפסוק מתפצל לשניים ופונה לשני נמענים שונים: החלק הראשון, המבטיח טובה, מכוון לנביא ירמיהו, ואילו החלק השני מכוון כלפי עם ישראל, ובו ה' מאיים כי יכה אותם באמצעות האויב [רד"ק].