מתוך ייאוש עמוק ובעקבות נבואות החורבן הקשות שעליו לשאת, משמיע ירמיהו קינה אישית נוקבת. הנביא פונה אל אמו ומתאונן על עצם היוולדו לעולם שבו גורלו ותפקידו מסתכמים במאבקים בלתי פוסקים ושנאה מצד בני עמו.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששנאת העם כלפי ירמיהו אינה נובעת מסכסוך אישי, אלא מתפקידו כשליח ה' המוכיח אותם על מעשיהם הרעים למען טובתם. [מלבי"ם] מוסיף נדבך טראגי ומסביר כי כל עוד הייתה לנביא תקווה שהעם יחזור בתשובה, הוא נשא את תפקידו במסירות. אולם משנחתם גזר הדין ונדחו תפילותיו, הפך הקשר שלו עם העם למאבק מתסכל וחסר תוחלת.
הנביא מתאר את עצמו כאִישׁ רִיב וְאִישׁ מָדוֹן. בעוד שחלק מהפרשנים רואים במושגים אלו מילים נרדפות המתארות מריבה וסכסוך כללי [רש"י, מצודת ציון, רד"ק], [מלבי"ם] עומד על ההבדל הדק שביניהן: רִיב הוא סכסוך חינם ללא עילה ממשית, ואילו מָדוֹן מתייחס לסכסוך בעל אופי משפטי, המבוסס על דין ודברים וטענות רשמיות.
כדי להמחיש את חוסר ההיגיון שבשנאת העם כלפיו, משתמש הנביא בביטוי לֹא־נָשִׁיתִי וְלֹא־נָשׁוּ־בִי, הנגזר מעולם ההלוואות והכספים. הפרשנים מסכימים כי בדרך כלל, מריבות עזות ושנאה מתעוררות על רקע ממוני – כאשר המלווה לוחץ על הלווה להחזיר את חובו, או כאשר הלווה מתחמק מתשלום. ירמיהו מדגיש כי אין לו כל עסקי ממון עם איש, הוא אינו תובע חובות מאחרים ואינו חייב כספים לאיש, ובכל זאת מתייחסים אליו בשנאה יוקדת [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. [מלבי"ם] מחבר זאת לחלקו הראשון של הפסוק: הנביא לא הלווה כספים לאחרים ולכן אין סיבה שייוצר סביבו רִיב, והוא לא לווה מאחרים ולכן לא אמור להיות נגדו מָדוֹן ותביעה משפטית.
למרות ניקיונו מכל רבב חברתי או ממוני, מסיים הנביא במילים כֻּלֹּה מְקַלְלַוְנִי. המפרשים מבחינים בתופעה לשונית ייחודית במילה זו, ומסבירים כי היא מורכבת משילוב של שני שורשים שונים: האחד הוא לשון קללה שהיא ההפך מברכה, והשני הוא לשון קלון וביזיון שהוא ההפך מכבוד. חיבור שתי המשמעויות למילה אחת נועד לקצר ולפאר את הלשון, ומבטא את העובדה שהעם גם מקלל את הנביא וגם מבזה אותו עמוקות [מצודת ציון, רד"ק, מלבי"ם]. [אברבנאל] מציין כי תלונתו המרה של ירמיהו על הבדידות והשנאה בפסוק זה, היא שמובילה מיד לאחר מכן לתשובת ה', המבטיח לנביא הגנה והצלה בעת הצרה שתבוא על העם.