מתוך מעמקי המצוקה והרדיפה, עולה תחינתו האישית והדחופה של הנביא המבקש צדק והגנה על כך שהוא מוסר את נפשו למען שליחותו. הפנייה נפתחת בהכרזה אַתָּה יָדַעְתָּ ה', שכן ה' מכיר היטב את המצוקה והרעה שעושים לנביא אנשי ענתות, ואת תגובותיהם הקשות לתוכחתו [מצודת דוד, רד"ק, שטיינזלץ]. מתוך כך הוא מבקש זָכְרֵנִי וּפָקְדֵנִי. הפרשנים מסבירים כי בעוד שזכירה היא פעולה תודעתית, המילה וּפָקְדֵנִי מבטאת השגחה שמובילה לעשיית מעשה בפועל [מצודת ציון, מלבי"ם].
הנביא דורש נקמה מהירה מרודפיו ומתחנן: אַל לְאֶרֶךְ אַפְּךָ תִּקָּחֵנִי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזוהי בקשה מה' שלא יניח את הריב וינהג כלפי הרשעים במידת אריכות האפיים והסבלנות שלו, אלא ימהר לנקום את ריבו של הנביא. יש שמוסיפים כי ירמיהו מבקש שאפילו אם ה' מאריך אף על חטאי העם כלפיו, שלא יאריך אף על הפגיעה בנביא, ושלא ישתמש בייסורי הנביא ככפרה על עוונות הדור [מלבי"ם]. מנגד לגישה זו, יש המפרשים את הבקשה באופן אישי יותר: אם ה' בכל זאת בוחר להאריך אפו לרשעים, הנביא מבקש שה' לא "ייקח" אותו, כלומר לא ימית אותו, בטרם יזכה לראות בנקמה [רד"ק].
בסיום הפסוק הנביא מנמק את בקשתו: דַּע שְׂאֵתִי עָלֶיךָ חֶרְפָּה. המילה שְׂאֵתִי משמעותה סבילה ונשיאת משא [רש"י, מצודת ציון], והמילה עָלֶיךָ פירושה בשבילך ולמענך [רש"י]. הנביא דורש מה' לשים לב לכך שהחרפה שהוא סובל נובעת אך ורק מכך שהוא מתנבא בשמו [מצודת דוד]. יתרה מכך, כאשר הרשעים מחרפים את הנביא ומכחישים את נבואתו, הם בעצם מחרפים את ה' עצמו ומרבים את חטאם. לכן, על ה' להראות לרשעים שהוא מודע למעשיהם [רד"ק], ולהעניש אותם כדי למנוע את חילול שמו [מלבי"ם].