החורבן והגלות שיבואו על עם ישראל יהיו כה קשים, עד שיהפכו לדגם מזעזע שירתיע את אומות העולם כולן. המילה לְזַעֲוָה (אשר נכתבת לזועה אך נקראת לְזַעֲוָה, שני שורשים שונים בעלי משמעות זהה של תנועה) מבטאת רתת, חרדה וזעזוע. העונש יהיה כה מוחשי, עד שלְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ שישמעו על הרעה הזו יזדעזעו ויחרדו שמא יקרה להם מקרה דומה [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, מנחת שי, ביאור שטיינזלץ].
הסיבה לעונש החמור הזה, בִּגְלַל מְנַשֶּׁה, נעוצה בכך שתקופת מלכותו היוותה נקודת מפנה היסטורית שממנה החלה גזרת החורבן. למרות התאוששות זמנית בימי יאשיהו המלך, העם והממלכה המשיכו להידרדר מאז מבלי לחוש בכך [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציגים שני כיוונים מרכזיים להבנת אשמתו של מנשה ואחריות העם. הגישה הראשונה מתמקדת בהשפעתו ההרסנית של המלך, אשר הנהיג את יהודה במעשים רעים ושפך דם נקי עד שמילא את העיר בחללים [רד"ק]. הכתוב מדגיש עַל אֲשֶׁר־עָשָׂה בִּירוּשָׁלִָם, שכן מנשה חטא בפרהסיה בעיר המרכזית, וכתוצאה מכך העם כולו למד ממנו, אחז בדרכיו והמשיך במעשיו הרעים [מצודת דוד]. מנגד, גישה שנייה המבוססת על תרגום יונתן, מעבירה את כובד האשמה אל העם עצמו: העונש בא עליהם משום שראו את מנשה שחזר בתשובה בסוף ימיו, אך הם עצמם סירבו ללמוד ממעשיו ולא שבו בתשובה כמותו [רד"ק, חומת אנך].