השוואה אלוהית מפתיעה נערכת בין שתי הממלכות המפולגות, ישראל ויהודה. ה׳ קובע כי למרות חטאיה של ממלכת ישראל, מצבה הרוחני ואשמתה פחותים מאלו של ממלכת יהודה.
הביטוי צִדְּקָה נַפְשָׁהּ משמעותו שזיכתה ופטרה את עצמה מן הדין, או שנחשבה לצדקת באופן יחסי לממלכה האחרת [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מציגים מספר גישות להסבר עדיפותה של מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל (ישראל המורדת) על פני מִבֹּגֵדָה יְהוּדָה (יהודה הבוגדת).
גישה אחת תולה זאת בסדר הזמנים: מכיוון שישראל חטאה ראשונה, לא היה לה ממי ללמוד דוגמה שלילית, ולכן אשמתה קלה יותר [רש"י].
לעומת זאת, גישה אחרת מתמקדת בחומרת המעשים עצמם. אף על פי שישראל החלה בחטא, יהודה הכבידה והוסיפה לחטוא עד כדי כך שישראל נראית כצדקת לעומתה [מצודת דוד, רד"ק]. תוספת החטא של יהודה התבטאה בביזוי ישיר של בית ה' בירושלים: הכנסת פסלים ואלילים לתוך המקדש, ביטול עבודת הקורבנות וכיבוי הנרות, כפי שאירע בימי המלך אחז. בנוסף, בימי מנשה, יהודה אימצה תועבות כגון העברת בנים באש, כישוף, ושפיכות דמים אכזרית של חפים מפשע שמילאה את ירושלים בחללים [רד"ק].
נדבך נוסף להבדל בין הממלכות נוגע לאופי החטא: בעוד שישראל חטאה בחוצפה ובראש חוצות, יהודה הוסיפה על חטאיה גם ממד של צביעות, מה שהעצים את חומרת בגידתה [ביאור שטיינזלץ].