הנביא משרטט תמונה קולית דרמטית המהדהדת במרחב, ומבטאת את משברם הרוחני של בני ישראל. המילה שְׁפָיִים מתארת מקומות גבוהים, הרים או גבעות, ואילו המילה הֶעֱווּ משמעותה שעיוותו ועיקמו את מסלולם (רוב הפרשנים).
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהכתוב מציג את מה שראוי ומצופה שיתרחש. קולם של בני ישראל היה צריך להישמע מעל המקומות הגבוהים כדי שיהדהד למרחוק. זהו קול של בכי, תחנונים ווידוי, שבו העם מבקש סליחה על מעשיו הרעים. החטאים שעליהם הם נדרשים לבכות מתחלקים לשניים: הֶעֱווּ אֶת דַּרְכָּם – עיוות המוסר והיחסים שבין אדם לחברו, ושָׁכְחוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם – נטישת עבודת הבורא [מצודת דוד]. אילו היו ישראל זועקים ומתחרטים באופן הזה, ה' היה מקבל מיד את תשובתם [רד"ק], ויש שמוסיפים כי זעקת תשובה זו אכן קרובה ומוכנה להישמע [רש"י].
לעומת הגישה הרואה כאן קול אחד של חזרה בתשובה, יש המפרשים את הכתוב כציור פיוטי המורכב משני קולות שונים המהדהדים במקביל. על פי תיאור זה, ה' מדומה לרועה העומד על ההרים הגבוהים וקורא לצאנו, וזהו הקוֹל עַל שְׁפָיִים נִשְׁמָע. מנגד, מתוך העמק נשמע קול שני, והוא בכיים של בני ישראל המדומים לשה תועה ונידח. בני ישראל בוכים בעמק משום שהֶעֱווּ אֶת דַּרְכָּם ואיבדו את הדרך, אך הטרגדיה האמיתית היא שהם כבר אינם מזהים את קולו של הרועה הקורא להם מן ההרים לחזור אליו, משום ששָׁכְחוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם [מלבי"ם].