ירמיהו, פרק ג׳, פסוק ה׳

Jeremiah 3:5Sefaria

הֲיִנְטֹ֣ר לְעוֹלָ֔ם אִם־יִשְׁמֹ֖ר לָנֶ֑צַח הִנֵּ֥ה דִבַּ֛רְתְּ וַתַּעֲשִׂ֥י הָרָע֖וֹת וַתּוּכָֽל׃ {פ}

בני אדם נוטים לעיתים לנצל את רחמי האל כהצדקה להמשך חטאיהם, תוך יצירת פער צורם בין דיבורים יפים למעשים רעים.

החלק הראשון של הפסוק מציג שאלה רטורית: הֲיִנְטֹר לְעוֹלָם אִם־יִשְׁמֹר לָנֶצַח. המילה הֲיִנְטֹר משמעותה שמירה או החזקת טינה ואיבה, והמילה לָנֶצַח מקבילה במשמעותה ל"לעולם" [מצודת ציון].

הפרשנים מציגים מספר גישות להבנת זהות הדובר וכוונת המילים:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים רואה בכך טענה של העם. הם חוטאים מתוך ידיעה וביטחון שכאשר יבקשו סליחה, ה' ימחל להם ולא ישמור את כעסו לנצח [ביאור שטיינזלץ]. הם באים בתפילה ומכריזים שה' לא יטור להם איבה לעד [מצודת דוד, מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים כי העם החזיק בתפיסה שגויה וקיצונית יותר, לפיה ה' כלל אינו מעניש או מקפיד על חטאים, אלא מוותר עליהם לחלוטין [מלבי"ם]. גישה שונה מציעה שאלו דברי הנביא עצמו, הפונה לעם ואומר: האם ה' ישמור את חטאתכם לנצח? הרי אם הייתם שבים אליו באמת, הוא היה שב אליכם ומיטיב עמכם [רד"ק].

בחלק זה קיים גם רובד פילוסופי המבחין בין המושגים הכפולים. יש הטוענים כי יִנְטֹר מתייחס להחזקת כעס פנימי בלב, בעוד יִשְׁמֹר מתייחס לעונש מוחשי בפועל. בדומה לכך, לְעוֹלָם מתאר את הזמן בעולם החומרי והמוכר לנו, ואילו לָנֶצַח מכוון לזמן הנצחי והרוחני שמעבר להשגתנו, בעולם הבא [מלבי"ם].

החלק השני של הפסוק, הִנֵּה דִבַּרְתְּ וַתַּעֲשִׂי הָרָעוֹת, חושף את הצביעות. העם מדבר מילים יפות בתפילה, או טוען שה' לא יעניש, אך בפועל ממשיך לעשות רע ואינו נותן את לבו לשוב בתשובה [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. הבדל מעניין ניכר במסורת הכתב והקריא: בעוד שהמילה נקראת דִבַּרְתְּ (את דיברת ועשית רע), היא נכתבת בחלק מהספרים כ"דברתי" עם האות יו"ד, מה שמרמז לדברי הנביא שאומר: "אני דיברתי אליכם לשוב, אך אתם המשכתם לעשות רעות" [רד"ק].

הפסוק נחתם במילה וַתּוּכָל. מילה זו נגזרת משורש יכולת [מצודת ציון]. חלק מהפרשנים מסבירים כי המשמעות היא שעשיתם את כל הרעות שהיו ביכולתכם לעשות, והרביתם לחטוא ככל האפשר [מצודת דוד, רד"ק]. פירוש נוסף הוא מלשון ניצחון – הצלחתם וניצחתם למרוד בה' בחוצפה, ועלתה בידכם לעשות דברים שהם נגד הטבע [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. אף שהמילה וַתּוּכָל מנוסחת בלשון זכר, בעוד תחילת הפסוק מנוסחת בלשון נקבה, הדבר נובע ממנהג המקרא לפנות לעיתים לכנסת ישראל בלשון נקבה, ולעם עצמו בלשון זכר, כשהכוונה זהה [רד"ק, מלבי"ם].

רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״ל
פסוק ד׳
פסוק ו׳

נעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?

עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.

תרמו עכשיו

מה דעתכם על הפירוש?

התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!

ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.