הציפייה האלוהית לתיקון ולחזרה בתשובה נתקלת באכזבה, כאשר החטא לא רק שאינו נפסק, אלא אף מקרין ומשפיע על סביבתו. ה׳ מביע את תקוותו ביחס לממלכת ישראל, כי לאחר שחטאה וחוותה צרות, היא תתחרט ותשוב למוטב.
לגבי התיבה וָאֹמַר, נחלקו הפרשנים בכוונתה. גישה אחת מסבירה כי ה׳ פנה לישראל באופן פעיל על ידי נביאיו, כדוגמת עמוס והושע, וקרא להם לשוב אליו [רש"י, מצודת דוד]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת זאת כמעין מחשבה או תקווה אלוהית: ה׳ ציפה שדווקא לאחר שישראל תשביע את תאוותיה ותחווה את העונש והצרות על בשרה, עיניה ייפקחו והיא תשוב מעצמה [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
למרות הציפיות, המציאות הפוכה והיא וְלֹא־שָׁבָה. אף שייתכן כי יחידים אכן חזרו בתשובה, הממלכה כמכלול התמידה ברעתה וסירבה לשוב [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
מכאן עובר המוקד אל ממלכת יהודה, המכונה אֲחוֹתָהּ, כלומר רעותה וחברתה של ממלכת ישראל [מצודת ציון]. המילה וַתֵּרֶא (שנכתבת בפסוק "ותראה" עם האות ה' אך נקראת "ותרא" ללא שינוי במשמעות [מנחת שי, רד"ק]) מתארת את תגובתה של יהודה למתרחש. רוב הפרשנים מסכימים כי יהודה ראתה את חטאיה של ישראל ואת עונש הגלות שבא בעקבותיהם, אך הכתוב רומז לכך שהיא לא לקחה מהם מוסר [רד"ק, מלבי"ם]. דעה נוספת גורסת כי ישראל ממש גרמה לכך שיהודה תראה את מעשיה הרעים ותלמד ממנה [מצודת דוד].
הפרשנים עומדים על הבדל מהותי בחומרת החטא בין שתי הממלכות, הבא לידי ביטוי בכינוי בָּגוֹדָה, שמשמעותו מרד [מצודת ציון]. בעוד שישראל מכונה בנבואה "משובה" משום שהייתה הראשונה לחטוא מתוך חוסר רסן וללא תקדים של עונש שניתן היה ללמוד ממנו, יהודה חטאה לאחר שכבר חזתה בכישלונה ובחורבנה של אחותה. העובדה שיהודה ראתה את העונש ובכל זאת בחרה להמשיך לחטוא ולא לירא, הופכת את מעשיה לחמורים הרבה יותר, ולכן היא זוכה לכינוי הקשה והחמור יותר "בוגדה" [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].