מערכת היחסים המורכבת בין ה׳ לעם ישראל משתקפת בפנייה המשלבת תוכחה על צביעות לצד כמיהה לתשובה כנה. הכתוב מתאר את תגובת העם בעת משבר, אך מציף גם את הציפייה האלוהית לתיקון אמיתי.
במילה קראתי קיים הבדל בין האופן שבו היא נכתבת לאופן שבו היא נקראת. המילה נכתבת עם האות יוד בסופה, כאילו ה׳ הוא הדובר, אך נקראת קָרָאת כפנייה אל העם [מנחת שי]. כפילות זו מולידה שני כיווני פרשנות מרכזיים [רד"ק].
לפי הכתיב, ה׳ מביע אכזבה. מכיוון שה׳ כבר פנה אל העם דרך הנביאים וקרא להם בנים, הציפייה הייתה שהעם יענה ויקרא לו אָבִי, אך הדבר לא קרה [רד"ק]. ברוח דומה, יש הרואים במילה מֵעַתָּה הבעת משאלה או ציפייה שהוחמצה. ה׳ מייחל שהעם ישוב מיד מדרכו הרעה [רש"י], שכן היה ראוי שבעקבות עונש עצירת הגשמים הם יתעוררו לחזור בתשובה, אך הם נמנעו מכך [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, לפי הקרי, הכתוב מתאר את התנהגות העם בפועל בעת צרה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בקריאה תועלתנית מן השפה ולחוץ. רק כאשר נעצרו הגשמים והעם נזקק נואשות למים, הם פנו אל ה׳ וקראו לו בשמות חיבה. למרות שבגדו בו והלכו אחר אלוהים אחרים, הם המשיכו להשתמש בביטויים קרובים באופן צבוע כדי להשיג רווח חומרי [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
לצד זאת, יש הרואים במילה מֵעַתָּה רמז למושג התשובה. התשובה מתקבלת ומועילה לישראל דווקא משום שהם פונים אל ה׳ בתואר אָבִי. בשונה ממלך בשר ודם שאינו יכול למחול על כבודו כלפי עבדיו, אב יכול למחול על כבודו לבניו, ומכאן נובע כוחה המיוחד של התשובה עבור עם ישראל [אדרת אליהו].
הכינוי אַלּוּף משמעותו שר, אדון וגדול [מצודת ציון, רד"ק]. הצירוף אַלּוּף נְעֻרַי מכוון לתקופת יציאת מצרים, שהיא ימי הנעורים ההיסטוריים של העם. זוהי התקופה שבה ה׳ בחר בישראל, הכניס אותם תחת כנפי השכינה וחינך אותם למצוותיו, בדומה לנער צעיר הנכנס לראשונה ללמוד חכמה [מצודת דוד, רד"ק].